כל מעריץ של "דוקטור הו" למד מסדרת המד"ב האהובה שני דברים: להתמודד עם שינויים, ולהמתין. עם שינויים למדנו להתמודד כי לא משנה כמה אנחנו אהבנו גרסה מסוימת של הדוקטור, ידענו שתוך עונה או שתיים או שלוש הוא יעזוב אותנו, יחליף פרצוף וימשיך הלאה. להמתין אנחנו יודעים לא רק בגלל ההבנה שללא טכנולוגיית מסע בזמן כולנו מתקדמים בחיינו בסדר הנכון ונאלצים לחכות שדברים יקרו, אלא גם כי אנחנו נאלצים להמתין בממוצע שנה וחצי כדי לקבל עונה מלאה של אדון הזמן האהוב עלינו. נכון לכתיבת שורות אלה לא שודרה עונה של "דוקטור הו" במשך למעלה משנתיים - וכשדילוגים מהסוג הזה קורים, הסדרה נוטה לזרוק לנו פירורים בצורת ספיישלים, כפי שקרה בשנתיים האחרונות.
על אף שהמילה ספיישל בקונטקסט הזה מתייחסת בעיקר לעובדה שהפרק איננו חלק מעונה רגילה, הספיישלים של שנת 2023 אכן היו מיוחדים בכמה היבטים: הראשונה היא שבאמת יש חגיגה - "דוקטור הו" חוגגת 60 שנים לעליית הפרק הראשון שלה. הסיבות השנייה והשלישית קשורות בדמויות שחוזרות לסדרה לאחר כמעט עשור וחצי: הראשונים והמדוברים ביותר הם דיוויד טננט וקת'רין טייט, שחוזרים לגלם את הדוקטור ואת דונה, בהתאמה כמובן (עם הסדרה הזאת באמת קשה לדעת); השיבה המשמעותית השנייה לסדרה היא של ראסל טי דיוויס, התסריטאי המבריק שהחזיר את "דוקטור הו" למסכים ב-2005.
שלושת הפרקים של חגיגות ה-60, שעלו בשבועות האחרונים בדיסני+, הם הטעימה הראשונה שאנו מקבלים מהחזון החדש של דיוויס ל"דוקטור הו". ולראשונה מזה שנים, זה מרגיש שההמתנה סוף סוף השתלמה. הפרק הראשון ("חיית הכוכבים") מזכיר מאוד את הפרקים שדיוויס נהג לכתוב לסדרה בתחילת הדרך, הוא משעשע ושובה לב, לא שם דגש גדול מדי על הנבל של הפרק ומשתמש בנרטיב כדי לחשוף את הדמויות הראשיות. לצד רגעים מאוד חזקים, כמו הסצנות האינטימיות יותר בין דונה לדוקטור, היו גם רגעים מתסכלים. הבעיה המרכזית ב"חיית הכוכבים" היא שאין שום דבר מאיים באיום המרכזי. כולם לוקחים אותו מאוד ברצינות, אז מתקבלת תחושה מסוימת של דחיפות, אבל אין טעם לפחד ממנו גם לאחר שנחשפת אישיותו האימתנית לכאורה. כשמוסיפים את זה לכמה קריצות מוגזמות לתרבות הקוויר וה-PC המודרני, מצטברים מספר רגעי אנחה במהלך הצפייה בפרק.
הפרק השני בטרילוגיה, "כחול פראי ומרוחק", מציג את הצד האקספרימנטלי של הסדרה בכלל ושל דיוויס בפרט: הדוקטור ודונה תקועים בקצה היקום, בדיוק על הקו שבו היקום שלנו הופך להיות משהו אחר, ויצור זדוני מצליח להיכנס מהצד השני אל עבר היקום שלנו ולהיכנס לתוך החללית. בכמה מהלכים עלילתיים שמזכירים פרקים מעונות עבר, ובייחוד את יצירת המופת של דיוויס "חצות", היצור מעתיק את המראה והזיכרונות של הדוקטור ודונה ומתחיל להלך בהם אימים. מדובר בפרק מעניין ומותח שמצליח לייצר כמה אימג'ים מפתיעים שלא ראינו עדיין ב"דוקטור הו", או בכלל. זה הכוח של הסדרה, שגם אחרי 60 שנה (או אפילו אם מסתכלים "רק" על 19 השנים שהסדרה קיימת מאז שחזרה) מצליחה למצוא דרכים לחדש. תצוגות המשחק של טננט וטייט בפרק הזה הן לא פחות ממרהיבות.
מה שמוביל אותנו לגולת הכותרת של המאורע: הפרק השלישי והאחרון ("הצחקוק"), שבו אנו יודעים לצערנו שעד לסיומו טננט יתחלף שוב, הפעם בשוטי גטווה המופלא מ"חינוך מיני" ו"ברבי". הפרק צולל אל תוך המיתולוגיה הרחוקה של הסדרה ומחזיר אויב ישן של הדוקטור - "יצרן הצעצועים". בגילומו של לא אחר מאשר ניל פטריק האריס, שמשחק נהדר כהרגלו וקופץ בין מבטאים ומצבי רוח בקצב מסחרר, הופכת דמותו של "יצרן הצעצועים" למבדרת כשם שהיא מאיימת.
"הצחקוק" מצליח לסקרן, להבהיל ולהצחיק במיומנות רבה. "דוקטור הו" במיטבה. וכשהגיעה גולת הכותרת, רגע ההתחדשות שהמתנו לו במשך למעלה משנתיים, דיוויס החליט לזרוק לנו כדור מסובב אחד אחרון. במקום תהליך ההתחדשות הרגיל שהדוקטור עובר בכל פעם שהוא עומד למות, ובמסגרתו הוא הופך להיות אדם אחר, הדוקטור מתפצל לשניים. למה? לא ברור. אז במקום תהליך השינוי הבלתי נמנע שכולנו למדנו לקבל, קיבלנו הפעם שני דוקטורים. עוד שינוי.
בזמן שהדוקטור החדש יוצא לחוות את היקום דרך עיניים חדשות, הדוקטור של טננט מחליט להישאר עם המשפחה של דונה ולחיות את חייו כמו כולנו - לפי הסדר. מעבר למובן מאליו, המהלך הזה מוזר גם מאחר שדיוויס עשה בדיוק את אותו הדבר לגרסה אחרת של הדוקטור שמגולמת על ידי דיוויד טננט. ומה לגבי גטווה בתור הדוקטור החדש? הוא מגיח מתוך הדוקטור מלא באנרגיה והתלהבות, ועל אף שהספקנו לראות ולשמוע ממנו ממש מעט לפני שהפרק הסתיים, זה נראה כאילו הוא נולד לגלם את הדוקטור. עם חזרתו של הכותב הוותיק והגעתו של דוקטור חדש ורענן - העתיד של "דוקטור הו" נראה בוהק מתמיד.