לדבר על פמיניזם זה כבר פאסה, לא? ואני אומרת את זה בתור פמיניסטית מוצהרת וגאה. מרגיש שלאנשים נמאס לדבר על שוויון בין המינים. חפרנו, טחנו ומיצינו את הנושא מכל כיוון, כל קריאה לפמיניזם הפכה כבר למנטרה שחוקה וטרחנית. זו לא דעתי האישית, אבל זה כן - כך נדמה לי - הלך הרוח הכללי; מהדורות החדשות מדברות על "ההתפטרות השקטה", האינטרנט חופר על גזלייטינג, גייטקיפינג ומונחים נוספים שמסתיימים ב"ינג", ובגדול - כולנו עברנו הלאה לנושאים אחרים.
כולנו, חוץ מאפרת שלום דנון, אסנת טרבלסי וליאור אלפנט, שיצרו את "הנבחרות" - סדרה תיעודית בת שלושה פרקים של שעה שחלקה הראשון שודר אמש בכאן 11. "הנבחרות" מגוללת את סיפורן של הנשים בפוליטיקה הישראלית, המדינאיות יוצאות הדופן שהחליטו להילחם בסטטיסטיקה, לנצח את הסיכויים ולהיכנס לקרביים של ניהול המדינה. והיא סדרה שמניפה את דגל הפמיניזם, בלי להתבלבל בכלל.
"הנבחרות" מורכבת מראיונות, מה שנקרא בעגה המקצועית "ראשית מדברים", וקטעי ארכיון - חלקם פשוט מדהימים במופרכותם, כמו אחד איוֹם במיוחד בו עזר ויצמן רואה במסדרונות הכנסת את מצלמות הטלוויזיה והודף עליהן את גאולה כהן בזמן שקורא "הנה, דחוף את האישה פה". המבט שלה אחר כך אומר פשוט הכל. היוצרות ראיינו נשים מכל הסקאלה הפוליטית - מזהבה גלאון ועאידה תומא סלימאן ועד מירי רגב ואיילת שקד, לצד עיתונאיות וחוקרות של תחום הנשים בפוליטיקה. בעצם, לא ממש מ*כל* הסקאלה הפוליטית, הרי יש בקרבנו כמה מפלגות שמחרימות נשים, והן אכן לא ממש קיבלו ייצוג חיובי בסדרה - וגם לא יותר מדי ייצוג בכלל (וטוב שכך). אלו מלווים בסטטיסטיקות, אינפוגרפיקות ונתונים על מצבן העגום של נשים בכנסת עוד מאז 48', שמסבירים למה גם עכשיו - למרות שאנחנו בשיא של כל הזמנים באשר לייצוג נשי בכנסת - הטוב ביותר הוא עדיין לא מספיק.
בפרק הראשון בחרו היוצרות לעסוק בעיקר בפריימריז, אך בראש ובראשונה תקפו חזיתית את סוגיית הבטחות הייצוג, כשהן מציגות את הדילמה בצורה מעמיקה ומפורטת, מבלי לתפוס עמדה חד משמעית ובזמן שהן מסבירות את היתרונות והחסרונות שבהקצאת מקום לנשים ברשימות. הפרק השני נכנס לקרביים של אלימות כלפי נשים והמאבק לחוקק חוקים נגדה בכנסת. בלתי נתפס כמעט להאמין אילו מאבקים עיקשים ניהלו גברים שהיה להם נוח מדי. הפרק השלישי עוסק בצמרת, בנשים שהתברגו לראש שרשרת המזון: בגולדה מאיר ובציפי לבני, בעיקר. יחד, שלושת הפרקים מציגים תמונה עגומה אבל מלאה בתקווה, שגורמת לרצות לקפוץ ראש ולהצטרף לחבורת הנשים יוצאת הדופן הזאת, שנלחמות עבור כולנו בבית הנבחרים.
"הנבחרות" אמנם לא נמנעת מנושאים סבוכים, אך היא כן הולכת על ביצים כשהיא נוגעת בסוגיות נפיצות; היא נזהרת מדי. למשל, עאידה תומא סולימאן מביעה בשלב מסוים את דעתה על הקשר בין הכיבוש ובין פמיניזם, והיא שאין מה לחפש שוויון בגוף כובש. גם מירי רגב עונה על שאלת ההצבעה בניגוד לצו מצפונה בגלל משמעת קואליציונית - אך פוטרת את עצמה באמירת "אין מה לעשות" ומשיכת כתפיים. אלו דעות לגיטימיות, כמובן, אך אין התעכבות מספקת על הדעה הלא פופולרית (או ליתר דיוק, "לא פופולרית" בקרב יתר הנשים שהתראיינו לסדרה). הן אומרות את דעתן, ובצעד קליל ממשיכים הצופים לנושא הבא על הפרק. וחבל, כי חמש דקות נוספות על כל נושא שכזה, או מיני-עימות עם פוליטיקאית אחרת מהקצה השני של המפה, היה יכול לתת הרבה יותר חומר למחשבה ולהעמיק עוד יותר את התהליך שהן השכילו להתחיל.
למרות שהיא מתפרשת על פני שלוש שעות, זמן לא מבוטל גם ככה - אבל ארוך פי מאה כשחושבים על לבלות אותו בצפייה בפרויקט דוקומנטרי על היסטוריית בית הנבחרים הישראלי - "הנבחרות" קולחת, מרתקת גם כשהיא לא מחדשת, ומתייחסת אל צופיה וצופותיה בגובה העיניים. היא לא מגלה פרטים חדשים או חושפת סקופים, אך היא כן שמה את האירועים ואת הפרסונות בתוך הקשר רחב יותר, ומכניסה אוויר חדש במפרשים של המאבק לשוויון בין המינים. אין לי ספק שהסדרה הזאת תעשה את מה שטלוויזיה טובה עושה, ומה שדוקו מצוין עושה, ותשפיע על סדר היום הציבורי.