ההצלחה של "שקרים קטנים גדולים" - שהייתה מוצדקת לחלוטין - סיפקה לליאן מוריארטי שורה אחת ברזומה שאפשר לרוץ עליה חיים שלמים. הסופרת שמאחורי להיט היוקרה של HBO כבר ניסתה למכור לעולם עיבוד טלוויזיוני נוסף לאחד מספריה, "תשעה זרים מושלמים", אך למרות ההבטחות והאיחוד עם ניקול קידמן הוא התקשה להמריא. עם עליית "תפוחים לעולם לא נופלים" ("Apples Never Fall"), עוד עיבוד לרומן מתח פרי עטה, נראה שהברק מסרב להכות בשנית.
"התרגלנו לראות נשים בצורה לא נאמנה למציאות": אנט בנינג בריאיון ל-mako
"תפוחים לעולם לא נופלים" של שירות הסטרימינג פיקוק, שזמינה במלואה מעתה ב-yes וב-HOT, מגבירה את הרושם שמוריארטי היא פשוט הרלן קובן עם יחסי ציבור: הסופרת יודעת טוב מאוד איך ליצור תעלומה לופתת, כזאת שתדלגו לפרק הבא שלה עוד לפני כתוביות הסיום של הקודם. אבל היא גם לא חפה מקלישאות - מה זה "לא חפה", היא מתה עליהן - ולרוב תעדיף מעשיות במשקל נוצה. היטיבו לתאר זאת במגזין וראייטי האמריקאי, שם כינו את הסדרה החדשה כ"קריאת חוף" בגרסת הטלוויזיה.
במסגרת השינוי העיקרי בין הספר לסדרה, "תפוחים לעולם לא נופלים" מעתיקה את זירת ההתרחשות שלה מאוסטרליה (מקום מגוריה של מוריארטי) לווסט פאלם ביץ' החמימה והמסנוורת (לפחות עד ההוריקן). ג'וי וסטן דילייני מתחילים להתרגל לחיי הגמלאות לאחר מכירת האקדמיה לטניס המיתולוגית בניהולם, אך במקום לבלות את הזמן הזה במחיצת ארבעת ילדיהם הבוגרים והמתוסבכים - הם נשארים די לבד. כשג'וי נעלמת כאילו היא קייט מידלטון, המשפחה נאלצת להתאסף מחדש ולחפש אחריה. אבל מה עושים כשאחד החשודים העיקריים הוא דווקא אבא?
בהתאם למגמה, "תפוחים לעולם לא נופלים" היא בהחלט הסדרה הכי פחות מורכבת וקולנועית שנוצרה באימפריה המתהווה של מוריארטי. לכאורה מדובר בבשורות טובות, הרי בשביל קולנוע יש קולנוע, אבל הטלוויזיה של "תפוחים לעולם לא נופלים" היא קצת טלוויזיה של פעם. טובה להתמכרות קלילה ולנוסטלגיה לתחילת המילניום - ג'וי היא סוג של עקרת בית נואשת, וארבעת ילדיה שורטטו באופן זהה כמעט לחלוטין לאלה של הסדרה "הורים במשרה מלאה" - אך לא טובה לדחיפת הגבולות קדימה. בטח כשהיא מסרבת להכיר בקיומו של סאבטקסט, וכבר בפרק הפתיחה מפזרת תפוחים בוהקים סביב האופניים הנטושים של אם המשפחה.
את ג'וי דילייני מגלמת, בפיתיון אמי קלאסי, אנט בנינג האחת והיחידה. סם ניל מ"פארק היורה" מספק את הסחורה הטובה ביותר בקאסט - בתור אב המשפחה הקשוח ואולי אפילו האלים, שמשחק טניס באופן בלתי נתפס יחסית לשחקן בשנות ה-70 המאוחרות לחייו. ובין ארבעת הילדים נמצאים גם ג'ייק לייסי מ"הלוטוס הלבן" ואליסון ברי מ"קומיוניטי" ו"גלואו", שנותנת כאן הופעת משחק גרועה בקנה מידה היסטורי. הדמויות של "תפוחים לעולם לא נופלים", בעיקר אלה של הילדים, משורטטות בגסות ולא מפספסות אף מוקש צפוי (בגידה נחשפת באמצעות סלפי נועז של המאהבת), והן מקשות על קניית הסיפור שהיא מנסה למכור, של משפחה ככל המשפחות. אפילו כשהמשפחתיות הזאת כוללת אינספור מיקרו-אגרסיות.
בחסות מבנה לא מאוד חדשני של התמקדות בדמות אחרת מדי פרק, "תפוחים לעולם לא נופלים" נעה בין האז לעכשיו ומפזרת שלל מטעני צד בדרך לפתרון התעלומה הגדולה שלה. הבחירה להעלות את כולה בבת אחת אומנם טובה לצופים, כי אכן קשה לעצור אותה באמצע, אבל רעה לעסקים - ספק אם מישהו ידבר עליה החל מעוד שבועיים ועד שבנינג וניל יהיו מועמדים לאמי. ואפילו כשהיא מצליחה באופן מקרי לגעת בעצבים הכי חשופים, עם הניסיון של המשפחה לשמור על היעלמותה של האמא בכותרות ולא לתת לה להפוך ל"שגרתית", בסוף נראה שכל הסיבוב הזה נועד בשביל לעודד את הצופים להרים טלפון להורים. כי מהנה וממכרת ככל שתהיה, והיא בהחלט כן, זה סימן לא טוב כשהחלקים הטובים ביותר בדרמה משפחתית הם דווקא אלה שמתמקדים בקרבות הטניס.