עבור סדרות רבות, העונה השביעית היא העונה שבה דברים משתנים בצורה מהותית. החומר כבר עייף, הספוג הדרמטי נסחט שוב ושוב והנוסחה שמניעה את העלילות השונות צריכה ריענון: זה קרה ב"חסרי בושה" כשפיונה, אחרי שש עונות שבהן בחרה במשפחה שלה על פני כל הזדמנות שנקרתה בדרכה, החלה לבחור סוף סוף בעצמה; זה קרה ב"המתים המהלכים", כשבתחילת העונה ריק הפסיד לניגן ובילה את כל העונה בפחד וללא שליטה, נתון לרחמיו; וזה קרה גם ב"ילדי האנרכיה", כשג'קס הפסיק לנסות להוציא את המועדון שלו מהפעילות הלא חוקית והוביל את חבריו במו ידיו למלחמה עם העולם התחתון.
עם הגעתה לעונה השביעית והמכובדת שהסתיימה לאחרונה (וזמינה בישראל בנטפליקס), גם "ריק ומורטי" נאלצה לשנות את הנוסחה הישנה כדי למצוא דרכים חדשות לייצר דרמה. יהיה קל להפיל את השינויים הללו על פיטוריו של ג'סטין רוילנד, אחד מיוצרי הסדרה והמדבב של שתי דמויותיה הראשיות, לאחר שבשנה שעברה הואשם בהתעללות ואלימות. עם זאת, פורסם שרוילנד כלל לא נכח בחדר הכותבים של הסדרה מאמצע העונה השלישית, אז ההנחה היא שהעזיבה שלו לא השפיעה על הכיוון היצירתי של הסדרה.
השינוי המרכזי העונה נובע מהעובדה שהחיפוש אחר ריק פריים, שרצח את אשתו של ריק, כילה אותו באופן מוחלט והוא כלל לא רוצה לצאת להרפתקאות. גם בעונה הקודמת הכותבים עשו מהלך דומה, בכך שלקחו לריק את היכולת להשתמש באקדח הבין-ממדי שלו כדי להכריח את עצמם לכתוב עלילות חדשות ולצמצם את היכולת שלהם להישען יותר מדי על השטיקים הישנים שלהם. ההבדל הוא שהפעם זה לא אילוץ חיצוני שגורם לכך, אלא שלריק חסר את הרצון הבסיסי ביותר לקיים את הפרמיס של הסדרה ולצאת עם הנכד המעצבן שלו להרפתקאות ברחבי היקום.
למעשה, הפעם הראשונה שבה ריק ומורטי יוצאים להרפתקה ביחד - כמו פעם - מתרחשת פרק אחד לפני סיום העונה. הבשורות הטובות הן שזה עבד, והצורך להוציא את ריק בכוח בכל פרק הביא לפרקים מאוד שונים ממה שראינו עד עכשיו. הבשורות הפחות טובות הן שהתוצאות לא אחידות. פרק הפתיחה, על אף שאינו פרק לא טוב בפני עצמו, הוא פרק הפתיחה החלש ביותר בהיסטוריה של הסדרה. לצד כמה פרקים מאוד חזקים וכנראה מהטובים בתולדותיה, העונה גם מלאה ביותר פילרים מהרגיל והעלילות, גם הטובות שבהן, מרגישות מתאמצות יותר מבעבר.
אחד הפרקים החזקים ביותר העונה הוא "That’s Amorte", שבו מתגלה שהספגטי שריק מביא למשפחה בכל יום חמישי מגיע מכוכב שבו המעיים של כל מי שמתאבד הופכים לספגטי הכי טעים שתאכלו בחיים שלכם. הפרק הופך לאמירה נוקבת על אכילת בשר, על החיפוש אחר "בשר מוסרי" וכמובן על קפיטליזם. אבל זו גם דוגמה מצוינת לתחושת ההתאמצות בהגיית העלילות. דן הרמון עדיין נהנה לשבור קלישאות אמריקאיות של טלוויזיה וקולנוע, כפי שעשה בעבר ולרמות שונות של הצלחה ב"קומיוניטי" האגדית. התוצאות במקרה הזה מוצלחות ברובן, אבל לא מתקרבות לדה-קונסטרוקציה המבריקה שעשה לאותן קלישאות וטרופים ז'אנריסטיים ב"קומיוניטי", או אפילו בעונות מוקדמות יותר של "ריק ומורטי", בפרקים כדוגמת "Never Ricking Morty" או "Full Meta Jackrick".
במקום כלשהו, העייפות הזו שמורגשת מהסדרה מרגישה כמעט מכוונת, תמטית - מסונכרת עם העייפות של ריק מקיומו המקולל. עם כל התוספים הטכנולוגיים שריק התקין על גופו הוא כבר מזמן לא אנושי. הוא איבד את היקר לו מכל, אשתו דיאן, והוא חסר אונים לחלוטין מול היעדרה מהיקום. יש לו אינסוף גרסאות של המשפחה שלו, הוא יכול להחליף כל חלק אורגני בגופו בתחליף מכני, אבל הוא איבד את דיאן לנצח. בפרק הסיום המעולה לעונה ריק פוגש את דיאן ואומר לה שהיא הדבר היחיד שהוא לא יכול להחליף, משפט שמכיל את כל הטראגיות שבדמותו של מתחילתה ועד סופה.
בכלל, בשביל סדרה שמתקיימת על טהרת המתח בין האפיזודי להמשכי, ועל הניסיון של הדמות הראשית לעולם לא להשתנות, זה מרשים עד כמה "ריק ומורטי" מחויבת להתפתחות של הדמויות שלה. היחסים והדינמיקה בין ריק למורטי משתנים כל הזמן, וניכר שמורטי כבר לא צריך את ריק, עד כדי כך שהוא מקבל בעונה הזאת הרפתקת סולו שבה ריק לא נוכח כלל. עצם העובדה שהפרק הנ"ל שובץ לאחר שריק כבר לכאורה פתר את בעיית המוטיבציה שלו לצאת להרפתקאות מעידה על הניסיון המכוון לאפיין באמצעותו את העצמאות ואת סוכנות הפעולה שמורטי פיתח. גם סיום העונה, מבלי להרוס שום דבר, מדבר על הצורך של מורטי להשתחרר מהתלות באישור ובהגנה של ריק.
אז אחרי עונה מוזרה, לא אחידה ולעיתים קשה לעיכול, מי שנשאר עם "ריק ומורטי" עד כה ימצא המון מה לאהוב בעונה החדשה. היא מורבידית, מרגשת ומאוד מצחיקה. עם 70 פרקים באמתחתה, עונה חדשה של "ריק ומורטי" היא עדיין מאורע משמח - וזה לא מובן מאליו בכלל.