סדרות וסרטי מלחמה נוטים לא פעם להעמיד במרכזם תמות שמאדירות, במידת מה, את המלחמה: אפשר לחשוב על סצנות אקשן מדממות, כאלה שמייצרות אסתטיקה של קרב ומתקדמות בקצב מסחרר, והופכות את הלחימה לעניין מסעיר ומרגש; או לחילופין, סצנות של רגעי גבורה או של אחוות לוחמים, כמו גם סצנות שמציגות אהבה רומנטית - ותפקידן להדגים אילו דברים יפים יכולים לקרות במקומות הכי נמוכים. הסדרה "הדרך הצרה אל הצפון העמוק" (The Narrow Road to the Deep North), לעומת זאת, לרגע לא מנסה לייפות את המציאות המלחמתית. אומנם היא לא נטולת רומנטיקה, אבל בסופו של דבר היא עוסקת בכאב, בהשפלה, בייאוש, ואולי יותר מהכל - בטראומה.
"הדרך הצרה אל הצפון העמוק", שעלתה לאמזון פריים באפריל האחרון וזמינה כעת לצפייה גם ב-yes, מבוססת על הרומן זוכה פרס בוקר מאת ריצ'רד פלנגן, וביים אותה ג'סטין קורזל ("המסדר", "מקבת"). הסדרה עוסקת בזוועות של מלחמת העולם השנייה, ומספרת את סיפורו של דוריגו אוונס, תוך פריסה של שלושה צירי זמן שונים בחייו. בהתאם, את דוריגו מגלמים שני שחקנים שונים: ג'ייקוב אלורדי ("אופוריה", "סולטברן") מגלם את דוריגו הצעיר, וקירן היינדס ("משחקי הכס", "מינכן") את דוריגו המבוגר.
ציר הזמן הראשון הוא זה שלפני המלחמה; דוריגו מתכונן לחתונה עם זוגתו אלה (אוליביה דה ג'ונג), שמגיעה ממשפחה מבוססת, ומשתמשת בקשריה על מנת להשיג לו עבודה כמנתח. אבל היא אינה זו שאהבה נפשו: לפני שנשלח דוריגו לחזית, הוא מבלה בבית דודו קית' ומתאהב באשתו איימי (אודסה יאנג) - השניים מנהלים רומן אסור וסוער, ודמותה ממשיכה ללוות אותו לאורך התקופה שלו בשבי.
השבי, למעשה, הוא ציר הזמן השני: במהלך המלחמה דוריגו נשבה בידי היפנים ונשלח לעבוד בכפייה על בניית מסילת הרכבת בין תאילנד לבורמה, המכונה "מסילת המוות", שם הוא מתמודד עם המצבים הכי איומים שאפשר לדמיין. הוא מבצע ניתוחים בתנאים קשים, מנסה לגייס מעט חמלה מהשובים, ורואה את חבריו מתים בזה אחר זה.
ציר הזמן השלישי הוא זה המתרחש בהווה, כלומר, בשנות השמונים: דוריגו, שנחשב לגיבור מלחמה ולמנתח מוערך, חי עם אלה (את אלה המבוגרת מגלמת הת'ר מיטשל) בבית מפואר אך מנוכר להפליא. הוא מנותק ממנה וכן מילדיהם המשותפים, מנהל רומן סודי, וכן מתמודד עם תלונה שהוגשה כלפיו במסגרת עבודתו. וכמובן, זיכרונותיו מימי השבי, כמו גם הזיכרונות המשותפים עם איימי, לא מרפים ממנו.
"הדרך הצרה אל הצפון העמוק" מעוצבת ומתנהגת כמו סדרת איכות מושקעת - החל מהלוקיישנים המדהימים (ביופיים או בכיעורם), דרך הצילום המתחכם (אם כי לפעמים הזוויות הנמוכות לא משרתות את התוכן, אלא מעיבות עליו) ועד לסירוב שלה להיאחז בתקווה המתבקשת-אולי (כלומר, היא מתבקשת כי הצופה זקוק לה במהלך הצפייה). הסצנות המשותפות של דוריגו ואיימי הן אומנם יפהפיות ורוויות תשוקה, אבל האהבה הזו, כמו שאנחנו מגלים כבר בתחילת הסדרה (הרי דוריגו המבוגר חי עם אלה), לא עתידה להתממש. ואולי זה ספוילר, אבל בהקשר הזה צריך גם לומר שדוריגו אף פעם מצליח להיות מאושר ממש. הוא לא יכול למחוק את מראות האימה שראה, והוא לא יכול לאחות את השבר.
לא אפרט מה קורה בסיום הסדרה, אבל אגיד בזהירות שהיא לא מסתיימת באווירה חיובית. סוג של סגירת מעגל, אבל היא עגומה. "הדרך הצרה אל הצפון העמוק" ראויה לתואר "מטלטלת" או "עוכרת שלווה" (להבדיל מ"מרגשת", למשל) מהרבה סיבות, אבל בעיקר בשל האמירה הקשה שהיא מנסחת: לפעמים אור קטן לא מספיק בשביל להפיג את החושך; לפעמים הטוב לא מצליח לפצות על הרע.
זה הזמן לומר - או להזהיר, תלוי מי הקורא - ש"הדרך הצרה אל הצפון העמוק" היא סדרה קשה לצפייה, וגם זה אנדרסטייטמנט. היא קשה קודם כל כי היא גרפית להחריד: כמה מהסצנות שמתרחשות במחנה השבויים הן מזעזעות עד כדי בלתי נסבלות (זה לא נאמר במובן השלילי, אלא כדי להמחיש את האפקט הרגשי המוצלח של הסדרה). אבל מעבר לכך, זו סדרה קשה לצפייה גם כי היא לא מספקת לצופה רגעי נחמה (וגם כשכן, הם לא נמשכים הרבה זמן).
הופעות המשחק המעולות גם הן ראויות לציון. קודם כל, צריך לדבר על אלורדי והיינדס - אומנם הם לא מספיק דומים כדי לגלם את אותו האיש (הגובה של אלורדי בעייתי בהקשר הזה), אבל שניהם עושים עבודה מצוינת - אלורדי בתור דוריגו הצעיר שמנסה להיאחז בשאריות של אנושיות, והיינדס בתור דוריגו המבוגר שהוא ממש קליפת אדם. הופעת משחק נוספת שצריך להתייחס אליה היא זו של מיטשל, שמגלמת בצורה נהדרת את אלה האסופה אך חסרת האונים, שמעולם לא הצליחה לקרב אליה את בעלה.
יכול להיות שסדרה על מלחמת העולם השנייה היא לא המלצת צפייה מתבקשת כשאנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמה נוראית אחרת - אבל אם יש לכם את הכוחות הנפשיים, "הדרך הצרה אל הצפון העמוק" בהחלט ראויה לזמן שלכם.