נערה צעירה עומדת בליבו של המון מוסת. על הבמה ניצב אביה, שמיד יוצא להורג. היא נחרדת, לא יודעת עד כמה חייה עומדים להשתנות מכאן ואילך. אלה היו הרגעים שאיתם דיוויד בניוף וד. ב. וייס שינו את פני הטלוויזיה, כשהרגו את גיבור "משחקי הכס" כבר בפרק התשיעי של הסדרה. בזכות הפרק ההוא, אף סדרה שעלתה ב-13 השנים שחלפו מאז לא התקרבה לאותן רמות באזז. אלה גם הרגעים שאיתם הם פותחים כעת את הסדרה החדשה שלהם, הניסיון הראשון לשחזר את אותה הצלחה.
מאיפה מתחילים בכלל לתאר את "בעיית שלושת הגופים" ("Three Body Problem"). אולי בפתיח. אפוס המדע הבדיוני החדש שיצרו בניוף ו-וייס, הפעם בשיתוף התסריטאי אלכסנדר וו, מתהדר ביותר מ-15 מפיקים בפועל, רבים מהם מוכרים למדי: השחקנית המועמדת לאוסקר רוזמונד פייק, רם ברגמן הישראלי-אמריקאי ואפילו בראד פיט אחד. מי לא רוצה להיות חלק מהסדרה הראשונה של יוצרי "משחקי הכס" מאז "משחקי הכס", שהפעם גם מחליפה את הבית ב-HBO לנטפליקס - תנאי פתיחה שכבר אמורים להבטיח את הפיכתה ללהיט ענק, אולי אפילו היסטורי. כש-20 מיליון דולר מושקעים בכל אחד מהפרקים, אף אחד לא ייתן להם להיכשל.
אחרי מחסום הכתיבה הנצחי של ג'ורג' ר. ר. מרטין, שאילץ את "משחקי הכס" לפרוש כנפי דרקון יצירתיות ולאבד בדרך את המעריצים המושבעים שלה, הפעם "בעיית שלושת הגופים" מבוססת על טרילוגיה ספרותית שכבר נחתמה. לא רק נחתמה - אלא גם זכתה לעיבוד טלוויזיוני בסין לפני כשנה, שהכה גלים במערב בערך כמו אלפית מפוסטר אחד של הגרסה האמריקאית. לא משנה באיזו שנה הייתה עולה, "בעיית שלושת הגופים" החדשה הייתה הסדרה הכי גדולה, מדוברת ומצופה שלה. שמה נשאב פעם נוספת משמו של הספר הראשון בסדרה, שפורסם ב-2006 והיה הרומן האסייתי הראשון שקיבל את פרס ההוגו הנחשב.
את מקומה של אריה סטארק מההוצאה להורג ההיא ממלאת יה ונג'יה: אסטרופיזיקאית שצפתה באביה נרצח בבייג'ינג של 1966, עם תחילתה של מהפכת התרבות בסין. אבל על אף המעבר מווסטרוז המדומיינת למדינה אמיתית עם אירועים היסטוריים - ובמקביל גם ללונדון של שנת 2024 - "בעיית שלושת הגופים" מד"בית ב-ג' גופיה, ומתפשטת במהרה מעבר למרחב והזמן. אם ב"משחקי הכס" היו פסיכולוגיה ופוליטיקה, כאן הן מומרות בעיקר למסתורין ואי ודאות א-לה "אבודים". השאלות העיקריות שהצופים ישאלו את עצמם הן לא "איך" או "למה", אלא "האם זה נכון". ובעיקר "האם 'נכון' זה באמת נכון".
את נקודת הזינוק בציר הזמן המודרני של "בעיית שלושת הגופים" אפשר לכנות על שם סרט הקורונה של אורלי וגיא - "ומה אם כל העולם טועה?". מאיץ החלקיקים נסגר, ורווחת ההבנה שהפיזיקה של 60 השנים האחרונות הייתה שגויה. לא תקופה טובה להיות בה מדענים, במיוחד כשעוד ועוד מתוכם מוצאים את מותם בלי שמישהו יבין למה. ובטח כשחלקם מתחילים לראות לנגד עיניהם שעון עצר שסופר לאחור, לכאורה עד שייפרדו מהעולם. כאן נכנס לתמונה חוקר, שזהות מעסיקיו לא לגמרי ברורה. וגם משחק VR סופר-מתקדם שמתרחש בעולם עם אקלים לא יציב. וגם מה שקשה לתאר בלי לספיילר, ולכן כדאי להיצמד לתיאור של היוצרים על כך שמדובר בכלל ב"אפוס פלישת חייזרים".
שתי סיבות עיקריות מונעות את הצלילה מראש לנבכי הסיפור(ים) של "בעיית שלושת הגופים". הראשונה היא אותם תהפוכות וספוילרים - שבניגוד לעונות האיטיות יחסית של "משחקי הכס" מגיעים הפעם בקצב גבוה מאוד, לרבות שעה של אסונות בפרק החמישי ששווה להחזיק מעמד לפחות עד אליה. הסיבה השנייה היא חוסר היכולת להסביר מה בדיוק קרה בה גם אחרי צפייה בכל הפרקים שלה. מה שכן אפשר לומר הוא שהסדרה של יוצרי "משחקי הכס" בנטפליקס נראית ממש ככה: מפגש בין השאפתנות יוצאת הדופן והפרמיס המבטיח לבין ההעדפה של שירות הסטרימינג לפנות למכנה משותף רחב ככל האפשר. טביעת האצבע של בניוף ו-וייס באה והולכת ללא חוקיות מסוימת, וברגעיה החלשים הסדרה מזכירה עוד פלופ מושקע גנרי של נטפליקס, כזה שיזכה להרבה צופים אבל לא יעורר שיח מעריצים אמיתי. לפרקים, כמו ילד שהוריו שכחו לאסוף אותו מהגן, זה מרגיש קצת "ווסטוורלד"-י.
מה שעומד מאחורי חוסר האחידות הבולט של "בעיית שלושת הגופים", מלבד הפער המזדמן בין הקונספט הראוי לבין התסריט המקרטע, הוא בעיקר הקאסט: צופי "משחקי הכס" ייהנו לגלות שם שוב את ליאם קנינגהם (הרי הוא דאבוס), ג'ון בראדלי (סאם טארלי) ג'ונתן פרייס (הדרור העליון) ואפילו הופעת אורח קטנה של לורד ואריז. כולם עושים עבודה טובה, כמו גם רוזלינד צ'או ("מסע בין כוכבים: הדור הבא"), בנדיקט וונג (סרטי מארוול) וג'ובן אדפו ("בבילון"). אחרים, למשל אלכס שארפ ("משפט השבעה משיקגו") או כוכבת האקשן העולה אייסה גונזלס, מזכירים שמדובר בסדרה של נטפליקס ולכן לפעמים לא יהיו בה שחקנים אלא טאלנטים ששיננו טקסט. במקרה של גונזלס, המרכזית מאוד עבור העלילה, מדובר במינוס משמעותי שכן היא לא עוברת בשום צורה בתור מישהי שאכפת לה מננוטכנולוגיה.
אבל אם "משחקי הכס" הצליחה להפוך למה שהיא עם כמה הופעות משחק בינוניות ומטה, לא בטוח ש"בעיית שלושת הגופים" צריכה להיות מוטרדת מזה. במיוחד עם ויזואליה מרהיבה כל כך - במיוחד בחלקים שמוקדשים למשחק הווידאו - שהפעם זונחת את הפנטזיות העתיקות לטובת הכאן והעכשיו, וקצת מהאחר כך. ומאחר שבתי הקברות של הסטרימינג מלאים בסדרות שקפצו מעל הפופיק עם עשרות קווי עלילה מקבילים, לא יזיק לתת גם צפירת הרגעה ולהבטיח שכל עוד מתרכזים בה מספיק, העלילה של "בעיית שלושת הגופים" היא כזאת שלחלוטין אפשר לעקוב אחריה, לפחות ברמה הבסיסית. ההיצמדות הדי-נאמנה לחומר כתוב אפילו מאפשרת ביקור בגוגל עבור מי שמעוניין בהסברים נוספים.
עוד בחייה היו מי שהרבו לחפש את "משחקי הכס" הבאה, והמסע הזה הפך למשמעותי בחמש השנים מאז לכתה. החיפושים הללו לא נובעים בהכרח מהיותה פאר היצירה - למרות שלרוב היא לגמרי הייתה שם - אלא מהיותה מדורת שבט טלוויזיונית נדירה. "יורשים" הייתה הכי קרובה לזה, אבל גם בשיאה הייתה יותר מדי עילאית ומתנשאת בשביל לקבל את ברכתו של העם. "הלוטוס הלבן" אכן מספיק פופוליסטית בשביל להיות שם, אך היותה אנתולוגיה מונעת ממנה לעורר שיח בין עונה לעונה. "משחק הדיונון" או "בית הדרקון", ההמשך הרשמי של אותה "משחקי הכס", יהיו מועמדות אמיתיות לתואר רק אחרי מבחן העונה השנייה. ו"בעיית שלושת הגופים"? היא תתקשה לסחוף את אניני הטעם, בגלל הפער המובנה בין HBO לנטפליקס, ועלולה לסבך רבים מההמונים שיצפו בה. ובכל זאת: לא מדובר בפלופ ובטח שלא בהפסד. הסדרה החדשה של בניוף ו-וייס עומדת בציפיות הזהירות ורושמת ניצחון ברור בגזרת העיבוד למסך. זה פשוט לא יכול להיות ניצחון מוחלט באמת.