ברוכים הבאים לרנסאנס הקשישים: בין "רק רוצחים לבניין" שרצה בהצלחה כבר כמה עונות, "מטלוק" החדשה והפופולרית ויצירת המופת הקולנועית שהיא "תלמה" - זו אחלה תקופה להיות בה בגיל השלישי. והסחף הלא-רשמי הזה הוא לא רק עניין של נרמול שיער שיבה על המסכים, אלא גם של הצבת אותם בני 70 ו-80 (ו-90) בלב עלילות שעד לא מזמן היו תפורות רק לצעירים. פתאום הסבא והסבתא שלכם יכולים לחקור תעלומת רצח, להתקוטט בבית המשפט, לצאת למסע נקמה או אפילו להיות מרגלים.
את הדוגמה האחרונה מיישמת כעת "האיש שלי בפנים" ("A Man on the Inside"), סדרת הקומדיה החדשה וטובת הלב של נטפליקס מבית היוצר של מייק שור - האיש שמתמחה בדיוק בזה, כפי שהוכיחו בעבר "מחלקת גנים ונוף", "ברוקלין תשע-תשע" ו"המקום הטוב". שחקן העל טד דנסון, שמתאחד כאן עם שותפו מ"המקום הטוב" ועם עוד כמה שחקנים שנמצאים לשור על הפיירול, מגלם את צ'ארלס: פנסיונר ואלמן שמתגייס לשירותיו של משרד חקירות פרטי ומסתנן לבית אבות תחת זהות בדויה. מהומה רבה עבור חקירה שנועדה רק להתחקות אחר שרשרת גנובה, אבל כנראה שמשרד החקירות הזה מקבל תשלום לא קטן.
"האיש שלי בפנים" מבוססת באופן די חריג על סרט תיעודי: "החפרפרת" של הבמאית הצ'יליאנית מייטה אלברדי שהציג קווי מתאר דומים ואף היה מועמד לאוסקר. אבל למרבה הצער, הקונספט המבטיח הזה לא מונע מהסדרה של שור לקרוס באופן מהיר להחריד. במקום להיות ילדותית בקטע טוב, "האיש שלי בפנים" ילדותית בקטע רע. במקום להיות טובת לב בקטע טוב, כנ"ל. במקום שזו פשוט תהיה סדרה שמתאימה לכל גיל, והיא לגמרי כן, זו סדרה שצריך להתריע בפני כל גיל לקראת הצפייה בה כי היא לא באמת מתקדמת למקומות מפתיעים או מסעירים. והיא גם סובלת מבעיית קצב חמורה, לא מבינה שהיא איננה בבית אבות אלא בג'ונגל הסטרימינג ושהיא צריכה ל-הז-ד-רז. והכי גרוע? שום דבר ב"האיש שלי בפנים" אפילו לא מעורר קשר רגשי לדמות הראשית, תחום ששור הצטיין בו במקרים קודמים. אולי בגלל שכל סיפור הרקע של צ'ארלס מובא עבורנו באמצעות הטרנד המתיש של התקופה - הצערה ממוחשבת עם בינה מלאכותית. אנחנו עוד לא שם מבחינה טכנולוגית, וזה מכוער פיצוצים.