כל דבר ששרון הורגן נוגעת בו הופך לזהב. האירית בת ה-52 פרצה לתודעה הציבורית בסדרה "Pulling" מ-2006 ומאז הייתה הקריירה שלה פורייה למדי, הן כשחקנית והן כתסריטאית. היא מוכרת במיוחד, כידוע, בזכות "קטסטרופה" הנהדרת, אותה יצרה יחד עם רוב דילייני ובה כיכבו שניהם; הורגן עשתה חיל גם ב-"This Way Up", הדרמה הקומית הבריטית שהיא הדבר הכי קרוב ל"פליבג" שקיים על המסך (וסדרה שחבל מאוד שלא הגיעה מעולם לישראל). הורגן עושה ומשתתפת ביצירות נשיות טלוויזיוניות איכותיות מהסוג שנשים הכי רוצות לראות (ובכן, אני לפחות): סדרות שמדברות על סוגיות נשיות - קטנות (כמו שיערות מסביב לפטמה) כגדולות (כמו התבגרות) - בשנינות ובהומור בועט, ומבלי לגרום לעצם קיום השיח להרגיש מאולץ. וכמובן, גם בלי לבחון את העשייה של הורגן בהקשרים חברתיים, היא מבריקה.
לאחרונה, עלתה למסך הסדרה החדשה של הורגן – קומדיה שחורה ששמה "אחיות רעות" – וגם היא, באופן לא מפתיע, מעולה. מדובר בעיבוד לסדרה הבלגית "Clan" ובסדרה הראשונה שיצרה הורגן כחלק מהעסקה שלה עם שירות הסטרימינג אפל TV פלוס, ובאמצעותה היא מוכיחה את הוורסטיליות שלה כיוצרת: ל"אחיות רעות" יש אופי אפל יותר מאשר ליצירותיה הקודמות. הסדרה עוקבת אחר חמש האחיות לבית משפחת גארווי – אווה (הורגן), גרייס, אורסולה, ביבי ובקה – היתומות מגיל צעיר. היא נפתחת עם מותו של ג'ון פול, בעלה של גרייס; בסצנת הפתיחה המצוינת, האלמנה הבוכייה ניגשת אל ארון הקבורה שעומד במרכז הבית ונחרדת לגלות שאיבר מינו של בן זוגה המנוח עוד זקוף.
כל בנות המשפחה מגיעות ללוויה, אבל מלבד גרייס אף אחת מהאחיות לא נראית עצובה במיוחד, להפך. מהר מאוד מתבררת הסיבה לכך: ג'ון פול היה אדם איום ונורא. הסדרה מתנהלת על שני צירי זמן, וכשהיא חוזרת אחורה לאירועים שהתרחשו לפני מותו של ג'ון פול, אנחנו הצופים נחשפים לאישיותו הדורסנית, שנראה שאיננה פוסחת על אף אדם בחייו. הוא צוחק ושואל את אווה בפומבי אם היא בהיריון, למרות שידוע שהיא עקרה; הוא מתנפל על בנה של אורסולה, שלוקה בתסמונת דאון, כשזה מחבק אותו; הוא מעיר לבת שלו, בלאנד בת ה-12, על תכולת הצלחת שלה ועל האופן בו היא רוקדת. וגרייס היא, כמובן, הקורבן המרכזי שלו. ג'ון פול השתלטן והרעיל מקטין אותה ומשפיל אותה על בסיס שעתי. הוא שוחק את כוחה ואת רוחה, גורם לה להרגיש ככישלון, ובמילותיהן של האחיות, "מוצץ ממנה את החיים".
ובחזרה להווה - סוכני ביטוח החיים של ג'ון פול, האחים למחצה תומאס ומאט, עומדים בפני פשיטת רגל של העסק המשפחתי; על כן, הם רוצים להימנע מלשלם את ביטוח החיים של ג'ון פול (שנהרג, לכאורה, בתאונה שנסיבותיה לא ברורות) ומנסים להוכיח שהוא בכלל נרצח. ומתברר שהחשדות שלהם, גם אם התהוו מסיבות אינטרסנטיות, לא כאלה מופרכים; כחצי שנה לפני מותו של ג'ון פול קיבלו האחיות החלטה להרוג אותו, על מנת לאפשר לגרייס (ולבלאנד, ולעצמן) חיים טובים יותר. כבר בפרק השני של הסדרה מופיע ניסיון הרצח הראשון, ואפשר לשער שאחד מהניסיוניות הבאים הוא זה שיצלח.
"אחיות רעות" היא קומדיה על אלימות במשפחה. החיבור הזה לא שגרתי והוא גם טריקי. כלומר, יכול היה להיווצר מצב שהסדרה תצא משועשעת מדי ביחס לנושא העצוב בו היא עוסקת, או לחילופין, יכול היה להיווצר מצב בו הנושא העצוב בו עוסקת הסדרה לא מאפשר לה למצות את הצד המשעשע שלה. אבל זה לא קורה, לפחות לא בתחילתה (הביקורת נכתבה על בסיס שני הפרקים הראשונים): "אחיות רעות" מוצאת את האיזון בין הקל לבין הכבד ומצליחה להקנות לעצמה זהות אחידה, מגובשת והגיונית מאוד. מצד אחד היא קצבית, כיפית ומעלה חיוך כמו כל מותחן פשע קומי טוב, ומצד שני היא מציירת תמונה מפורטת וקשה לעיכול של התעללות רגשית רפטטיבית. איך זה עובד ביחד? לא יודעת, תשאלו את שרון הורגן.
שווה להתעכב עוד רגע אחד על דמותו של ג'ון פול. קודם כל, כדי להגיד שעצם מיקומו כאיש הרע של הסדרה מצביעה על ההתקדמות המשמעותית שעבר עולם הטלוויזיה בשנים האחרונות: אם דמותו של ג'ון פול הייתה נכתבת לפני עשור או עשור וחצי, הוא כנראה היה מוביל סדרה משל עצמו ותופס את משבצת "הגיבור הגברי המתוסבך", אתם יודעים, זה שאנחנו לומדים לאהוב למרות שהוא בן אדם גרוע. אבל ל"אחיות רעות" אין חמלה לגברים רעילים, והיא מסרבת לאפשר לנו לפתח קמצוץ של אמפתיה לג'ון פול: הוא רשע באופן טוטאלי ואין בו שום דבר מעורר הזדהות. המסגור הנחרץ הזה של דמותו אמנם מונע מ"אחיות רעות" מורכבות מסוימת שיכולה הייתה להיות לה, אבל לא אכפת לי, כי האמירה פה היא גדולה מספיק בשביל לפצות על זה: "אחיות רעות" מכריזה שג'ון פול ובני דמותו, הגברים הלבנים המבוגרים והכוחניים, הם הנבלים המודרניים האולטימטיביים.
וכמובן, צריך לדבר גם על הדמויות הנשיות, שהן לב לבה של הסדרה. השחקניות – המוכרות יותר ופחות – עושות עבודה מעולה, החל מאן מארי דאף ("חסרי בושה" הבריטית) שמגלמת בשלמות את גרייס האומללה, ועד לאיב יוסון (בתו של בונו, אגב) שמצטיינת בתור בקה המפוזרת. ובסופו של דבר, לצד העובדה שהסדרה הזו היא קומדיה שחורה שבמרכזה מוות מפוקפק, היא באותה מידה דרמה נוגעת ללב על דינמיקה בין אחיות, על אחוות נשים, על צרות של נשים בנות ימינו. בנות משפחת גארווי שונות מאוד זו מזו, ולכל אחת מהן יש בעיות משל עצמה, אבל שני דברים מאגדים אותן יחד לכדי כדור כוח בלתי ניתן לעצירה: המלחמה ברוע והדאגה למשפחה.
אגב, גם העטיפה של "אחיות רעות" ראויה לציון. החל מהפתיח האסתטי והחכם, דרך הצבעוניות המהממת ועד לזוויות הצילום המקוריות, הכל פשוט יפה (רבאק, אפילו גלריית התמונות של הסדרה מרשימה באופן חריג. אם רק הייתם יודעים כמה זמן לקח לבחור את אלה שיכנסו בסופו של דבר לביקורת). לסיכום: "אחיות רעות" היא בדיוק הסדרה שחיכינו לה - ואמנם עברנו רק כחצי מ-2022, אבל נראה שאפשר לומר כבר מעכשיו שהיא אחת הסדרות הטובות של השנה.