העונה הרביעית והאחרונה בהחלט של "אקדמיית המטרייה" ("The Umbrella Academy") עלתה בסוף השבוע לנטפליקס, והיא כל מה שהסדרה הזו תמיד הייתה: מבולגנת, מטופשת וחסרת הגיון, כשבמרכזה מערכת היחסים הדפוקה של בני המשפחה שמככבים בה. רק שבעונה הזו, הדביליות המקסימה והאנדרלמוסיה העלילתית שאפיינו את הסדרה כולה - הן אלו שמפילות אותה עד לסופה העגום. מעונה לעונה היוצר סטיב בלקמן הפתיע מחדש כששלף עוד ארנב מהשרוול, אבל הארנבים נגמרו וזה מורגש כבר מהפרק הראשון.
כזכור, בסיום העונה הקודמת האחים אתחלו את היקום, הגיעו לציר זמן אחר שבו הם נותרו נטולי כוחות על ויצאו להמציא את עצמם מחדש. ובפתיחת העונה הרביעית אנחנו פוגשים אותם שש שנים לאחר מכן: לות'ר (טום הופר) עובד בתור חשפן כושל; ויקטור (אליוט פייג') מנהל בר מחוץ לעיר; אליסון (אמי ראבר-לאמפמן) מככבת בפרסומות למלבין כביסה; קלאוס (רוברט שיהאן) נגמל מאלכוהול ופיתח ג'רמופוביה; דייגו (דיוויד קאסטנדה) עובד כשליח במשכורת מינימום; חמש (איידן גלאגר) פועל כסוכן סמוי בשירות ה-CIA ובנג'מין (ג'סטין ה. מין), האח הנספח מאקדמיית הדרור מהעונה הקודמת, משתחרר מהכלא אחרי שנכלא בעוון הונאת קריפטו.
במשך שש שנים כל אחד מהם חי בשלווה יחסית, עד ש - תיראו מופתעים - סוף העולם מתקרב וצריך שוב להתאחד.
המצב הקיים פועל לרעתם: האחים חסרי כוחות והקשר המשפחתי שלהם עומד למבחן - אחד מהם קשור באופן ישיר ליום הדין, והרוב תלוי בו ובקשר שלו עם אישה שיצאה בילדותה מתוך דיונון ענק. על הקו ההזוי הזה בלקמן מעמיס קווים עלילתיים נוספים, ואחד מהם עוסק בקבוצת קיצוניים מסוכנת ואלימה בשם "השומרים". הם חולקים זיכרונות משותפים אודות האחים וגם תיאוריית קונספירציה שגורסת כי צירי הזמן זולגים זה לתוך זה. הקבוצה החמושה, המונהגת על ידי זוג הדוקטורים ג'ין וג'ין ת'יבדו (ניק אופרמן ואשתו מייגן מולאלי), מפנטזת על אירוע אפוקליפטי שנקרא "הטיהור". מכאן הפרשנויות הפוליטיות נתונות לרשות הצופים, אבל באנו לדבר תכלס.
העונה האחרונה קצרה יותר מקודמותיה (שישה פרקים בסך הכל), ומפאת קוצר הזמן - בין אם מכוון או תלוי בלוחות זמנים, תקציבים וכולי - הסיפור מרגיש הרבה יותר דחוס, פזיז, מפוזר ולא מוקפד. רצף האירועים מרגיש כמו עיסת בצק לא מגובשת, עם תסריט לא מפותח ודמויות שוליות תופסות את מרכז המסך, בזמן שדמויות אהובות הפכו לצל של עצמן ונדחקו לשולי הפריים. ולמרות שהעונה מתחילה בסדר, היא נגררת לכיוון המבאס ומידרדרת בסופה לתהום האכזבה. לא מספיק שהיא דחוסה ומרגישה כמו פילר ארוך ומייגע, גם סצנת הסיום שלה הוא פשע טלוויזיוני שבוצע לעיני הצופים ללא בושה. לכל אורכה ישנה תחושה כאילו לבלקמן כבר לא היה כוח לכתוב אותה, והכל קורה מהר בצורה מאולתרת, רק כדי לסגור את הקצוות - ומה זה משנה אם הם קצת רופפים או חסרי הגיון פנימי עלילתי שנוגד כל התנהגות רציונלית של הדמויות.
המזל הגדול של בלקמן ונטפליקס העונה (ובכל עונה), הוא ש"אקדמיית המטרייה" זכתה בקאסט מצוין. רוברט שיהאן גילם בצורה מושלמת את קלאוס, אולי הדמות הכי אנדרייטד בסדרה; אליוט פייג' עבר מהפך שהחל בעונה הקודמת והסתיים עם אצבע בעין לכל מתנגדי ה-Woke מבלי שהרגישו; ומעל כולם תמיד היה זה איידן גלאגר, שדווקא העונה בלקמן החריש בצורה נפשעת. חמש תמיד היה הדינמו והמאסטרמיינד של המשפחה הדפוקה הזו, ומבחור פיקח, מתוחכם וציני הוא הפך לטיפוס רגוע, משעמם וחיוור בצורה קיצונית. השנמוך המכעיס שלו הוא תמונת מראה של כל העונה המיותרת הזו.
באוקיינוס של תוכן קומיקסי שהגיע לשיאו (ואולי למיצוי) עם "הנוקמים: סוף המשחק", "אקדמיית המטרייה" הייתה אי של אסקפיזם מזן אחר: מצד אחד דבילי ומשעשע ומצד שני סרקסטי, עמוק ורווי בדם. הסאגה הארוכה של האחים לבית הרגריבס, המולטיוורס הפרטי של נטפליקס אם תרצו, הייתה השילוב שכל חובב סדרות מבוססות קומיקס צריך: הצבעוניות והשטותניקיות של מארוול מהולים באפלוליות המדכאת של DC.
דווקא באקורד הסיום שלה, והצורם לכל אוזן, "אקדמיית המטרייה" זנחה כל טיפת הומור ורגש שאפיינו אותה. ואגב, החיפושים אחרי סצנות האקשן נמשכים גם בשעה זו. למרות הכל, לכל אורך שנות שידורה, האקדמיה הרוויחה ביושר כל מחמאה שאי פעם קיבלה - וכדאי לזכור לה את הדברים הטובים שהיא הביאה איתה. בלקמן היטיב לאפיין דמויות עגולות ומורכבות, עלילות וסיפורים מרתקים, מתובלים בהמון הומור שחור, תיאוריות קונספירציה, סרקזם ואקשן מד"בי כיפי ומלהיב. כמו המשפחה שבמרכזה, האקדמיה אף פעם לא הייתה מושלמת, וזה סוד הקסם שלה. הרגעים היפים שלה התעלו על אלו שפחות, והפכו אותה לצפיית בינג' ראויה ומוצדקת. אבל ברגע האמת, בפוטו-פיניש, בלקמן השאיר למעריצים טעם חמוץ ומקולקל בפה. חבל שאין ציר זמן חלופי לברוח אליו, שבו העונה הרביעית בכלל לא קיימת.