את גוף היצירה של לינה דנהאם פוסט-"בנות", הסדרה שבה פרצה והפכה לאחד מעמודי התווך של הטלוויזיה במילניום הנוכחי, אפשר לתאר בכמה דרכים: פרויקטים גרועים ("קמפינג"), פרויקטים שאיש לא שמע עליהם (הסדרה Generation ועוד קומץ סרטים), ופרויקטים שזכו להערכה אבל המעורבות שלה בהם הייתה די מינורית ("התעשייה"). רבים מאותם פרויקטים של דנהאם, מי שהייתה קול של דור אמריקאי, נעשו דווקא במעורבות בריטית כלשהי. במהלך השנה הראשונה לקורונה היא עברה ללונדון, שם גם הכירה את בעלה, המוזיקאי לואיס פלבר. וכל הנתונים האלה (וכלב אחד) משתקללים היטב במקרה הנוכחי.
ב"מוגזמת" (Too Much), סדרת הקומדיה הרומנטית החדשה שדנהאם יצרה, כתבה, ביימה והפיקה - לצד פלבר - עבור נטפליקס, בת דמותה בסדרה היא ג'סיקה (מג סטלטר, "האקס"). צעירה מניו יורק שעוברת ללונדון מטעמי עבודה, אחרי פרידה כואבת מבן זוג ותיק וכשהתמוטטות העצבים נראית קרובה מדי פעם. אבל "מוגזמת" היא לא ממש סדרה על הגירה, ולא ממש סדרה על עולם הדייטים, כמו שהיא סדרה על זוג ספציפי אחד: ג'סיקה ופליקס (וויל שארפ, "הלוטוס הלבן"), מוזיקאי בריטי שהופך לבן הזוג שלה אחרי פלרטוט הדדי ממושך. וגם אם יש בה חופש יצירתי לא מבוטל, ניכר שעבור דנהאם הסדרה היא אוטוביוגרפית ברוחה. אחרי הרבה ניסיונות ופספוסים, היצירה האוטוביוגרפית הראשונה שלה מאז "בנות" בהחלט מהווה חזרה למוטב.
בעודה מפנה מונולוגים וירטואליים לוונדי ג'ונס, הנוכחית של האקס המיתולוגי והיהודי שלה, ג'סיקה עושה רושם של עוד אקסית מטורפת - ובמיוחד של אחות רוחנית לקיילה, המזכירה שהפכה לאחד הנשקים הסודיים של "האקס". גם פה וגם שם היא מגלמת פצצה מתקתקת, כזו שיכולה להתפרץ בכל רגע על מי מהדמויות שניצבות מולה, בדיוק כשם שסטלטר עצמה היא פצצה מתקתקת מבחינת הספירה לאחור לקראת הפריצה הגדולה שלה. ייתכן שהיא קורית ממש כאן. סטלטר מהווה סיבה לצפייה ב"מוגזמת" לא פחות מדנהאם, והמעבר מהספסל האחורי לכיסא הנהג הולם אותה נפלא. לא מובן מאליו בקאסט שכולל שמות מסנוורים כמו אמילי רטקאוסקי, ריצ'רד אי. גרנט, ריטה ווילסון, ריאה פרלמן, אדל אקסרקופולוס, סטיבן פריי, שלל כוכבים אורחים ואפילו את דנהאם עצמה, בתפקיד האחות של הגיבורה. אגב, דנהאם שוב מגלמת דמות של פרודה שהאקס שלה הבין שהוא גיי אחריה. וכפי שקרה ב"בנות", מי שנקרא למשימה הוא אנדרו ראנלס הנהדר.
פרט משמעותי נוסף בנוגע ל"מוגזמת" הוא הזהות של אחת מחברות ההפקה שלה: Working Title, חברה שמזוהה עם כל קומדיה רומנטית מחממת לב, ובריטית לרוב, שאפשר להעלות על הדעת. דנהאם דואגת ששיתוף הפעולה הזה לא יחמוק מעיני הצופים, וכבר בפרק הפתיחה מציגה מודעות עצמית גבוהה כשהיא מתארת את כל ההזדמנויות שלונדון מציעה לגיבורות הטלוויזיה הנשיות שלה - ואת היותה של ג'סיקה דמות שלא מתאימה לאף אחת. ברגעים אחרים היא ממש מזהה את קלישאות הז'אנר (לבחורה קר ולבחור יש מעיל), ומדלגת עליהן במודע (היא סתם עובדת עליו, לא באמת קר לה).
ובעודה מצליחה לכתוב דיאלוג משעשע ויפה גם ממפגש מקרי בשירותים של בר (או פאב) בדרום העיר, דנהאם מפגינה את השנינות האופיינית שלה אפילו בשמות שהיא מעניקה לעשרת פרקי "מוגזמת". כל אחד מהם הוא משחק מילים על סרט רומנטי קלאסי כלשהו מהשנים שעיצבו אותה ואת הצופים שלה, בחלקם אף נרשמת התכתבות ברורה בין הסרט לעלילה. בפרק החמישי, "פינק ולנטיין" - שהוא הארוך מכולם, ומרפרר בבירור ל"בלו ולנטיין" - היא כבר נותנת כל טיפת כישרון שיש בה. זה הפרק שמשנה הכל עבור "מוגזמת", האחד שמעלה אותה לגבהים חדשים ומטביע לעומקים הכרחיים את העלילה הלפעמים-דרמטית שלה.
תשומת הלב של דנהאם, מרכיב חשוב מאין כמותו עבור סדרה שרוצה להרגיש מגובשת ככל האפשר, ניכר כמעט בכל פינה שמתבוננים אליה: הפסקול מורכב משירים סמליים המגיעים משני צדי האוקיינוס, התסריט לא מפסיק להתלהב מפערי ההגייה והסלנג בין בריטניה לאמריקה, ויש המון משפטים מבריקים מסוג "נשים יהודיות הן כמו אטבי כביסה, הן תופסות אותך וזה כואב". מצד שני, קשה לומר שתשומת הלב הזו מוקדשת לבניית דמויות המשנה. "מוגזמת" לא מאוד מנסה, ובטח שלא מצליחה, לעורר איזשהו עניין בסיסי באנסמבל שמקיף את ג'סיקה ופליקס, והפעם הצופים של דנהאם נאלצים להסתדר בלי מעין-מארני ובלי מעין-דזי. אבל דנהאם, ווילסון ופרלמן לגמרי מפציצות בזמן המסך המועט שלהן, ובכלל, אין ספק ש"מוגזמת" היא הפעם הזאת ברבעון שבה המינוי לנטפליקס מרגיש מוצדק. זה אפילו מקרה נדיר שבו ממש מתחשק שהסדרה לא תמשיך לעונה נוספת, כי היא כל כך שלמה כמו שהיא עכשיו.