ג'וליאן מור, בתפקידה כניקול קידמן, היא מיקיילה: אשת חברה מהמעמד הגבוהה שמרכזת סביבה קהילה שלמה ומפלרטטת נונסטופ עם עולמות מנהיגת הכת. מילי אלקוק ("בית הדרקון") היא סימון: העוזרת האישית של אותה מיקיילה, שמפתחת איתה מערכת יחסים אובססיבית, חקיינית וטפילית. ומייגן פאהי ("הלוטוס הלבן") היא דבון: אחותה של אותה סימון, ווייט-טראש שמוכרת פלאפל ומעוניינת בשוויון בנטל הדאגה לאביהן החולה. שלושתן הן הצלעות שמרכיבות את "סירנות" (Sirens) החדשה של נטפליקס, והמשולש הזה חלול להחריד.
"סירנות", שמוגדרת בתור קומדיה שחורה אבל אל תחפשו בה הומור, היא הסדרה החדשה של מולי סמית' מצלר - יוצרת "עוזרת בית" מלפני כמה שנים שהפעם מתבססת על מחזה שכתבה בעשור הקודם. בחמישה פרקים בני שעה סוקרת סמית' מצלר את הדאגות של דבון לאחותה בצל החיים החדשים שסיגלה לעצמה, כולל שורת התפתחויות מופרכות, מקריפות ואומללות. דבון מגלה שסימון השתנתה לגמרי: אין כמעט זכר למי שהייתה, ולא לקעקוע האחיות המשותף שלהן. הצופים, מצדם, מגלים שלמרות שלוש שחקניות מצוינות לרוב (וגם קווין בייקון, גלן האוורטון וביל קאמפ), "סירנות" היא חמש שעות שהם לעולם לא יקבלו בחזרה.
למרות התקציבים הגדולים שבטח קיבלה, "סירנות" לא באמת מושקעת בפן הטלוויזיוני אלא מוארת בהגזמה ומלבישה את כל הדמויות בה "כמו ביצי פסחא". ולמרות זמן המסך הרב, היא והצופים ממתינים לפאנץ' שפשוט מסרב להגיע. לא בפרק השני, לא בשלישי, לא ברביעי שחוזר אחורה בזמן ולא בחמישי שאת כל מה שקורה בו הם ישכחו תוך שעה. היא אפילו לא אומרת שום דבר חשוב, או מצחיק, או סתם בעל משמעות על מערכת היחסים החולנית שבמרכזה (בכל זאת, סימון ומיקיילה חולקות מיטה). הסירנות היחידות שיש פה הן אלה שצריך להפעיל לפני הצפייה.