כולנו זוכרים את ההתרגשות סביבה העונה הראשונה של "סיפורה של שפחה", שגם הייתה מוצדקת. לספר של מרגרט אטווד כבר היה מועדון מעריצים אדוק, והוא התרחב גלובלית עם תחילתה של הסדרה שהייתה מסקרנת, מרגשת ונראתה מעולה. אבל אחרי שהעונה הסתיימה במקום שבו הספר הסתיים, ההמשך שלה כבר היה פחות יציב, עם כמה עונות מדשדשות שכבר לא הלהיבו את הקהל באותה המידה. אם פרשתם איפשהו באמצע, אתם כנראה לא לבדכם, אבל אם שרדתם עד עכשיו - העונה השישית והאחרונה היא התגמול שלכם. יבורך הפרי.
עונת הסיום של "סיפורה של שפחה", שמשודרת בישראל ב-HOT, נפתחת בדיוק במקום שבו העונה הקודמת נגמרה - ג'ון עולה עם ניקול על הרכבת מערבה ונתקלת שם בסרינה והתינוק שלה נואה. זהירות, מנקודה זו ועד סוף הפסקה ספוילרים משמעותיים לשלושת הפרקים הראשונים: סרינה הרומנטית חושבת שהגורל הפגיש שוב בינה לג'ון, והן הולכות לחיות ביחד לנצח. היא תמיד רצתה בעל, וג'ון זה הדבר הכי קרוב שיש לה כרגע. ג'ון, מצדה, מבהירה לה מהר מאוד שזה לא הולך לקרות, למרות שנדמה שבתוך תוכה היא לא לגמרי מתנגדת לרעיון. מארק מתייאש מהבירוקרטיה ומתחיל לעבוד עם "מיידיי", המחתרת של מתנגדי המשטר, ולוק ומוירה מתנדבים לעזור. ג'ון מגיעה לאלסקה, ונגד כל הסיכויים מתאחדת עם אמה שלא ראתה שנים והניחה שמתה בקולוניות. המפקד לורנס חונך את בית לחם החדשה, לשם עובר לגור גם ניק עם אשתו ההרה.
נראה שמאחורי הקלעים של "סיפורה של שפחה" הבינו שבאקלים הפוליטי הנוכחי - בעיקר בארץ האפשרויות הבהחלט מוגבלות שבה הסדרה נוצרה ומתרחשת - יש לה תפקיד חשוב מאי פעם. כי במיטבה, "סיפורה של שפחה" חוקרת את הפסיכולוגיה וההשלכות החברתיות של פשיזם, איך הוא נוצר ואיך נוצרים פשיסטים, אבל גם את אופני ההתנגדות למשטר ובעיקר את המורכבות האנושית שיש לשני הצדדים האלה. בעונתה האחרונה הסדרה ממשיכה לשאול שאלות חשובות על הפערים שבין אידיאולוגיה למעשים, ועושה את זה עם דיאלוג הרבה פחות מתיש.
ואפרופו מורכבות אנושית, הפרקים הראשונים של העונה החדשה נעים סביב שני הצירים הכי מעניינים של הסדרה: ג'ון (אליזבת' מוס) וסרינה (איבון סטרהובסקי), ואופן ההצטלבות האישית וגם המוסרית שלהן. וסליחה מראש לג'ון, אבל גם הפעם סרינה מנצחת אותה עם פי אלף יותר אנרגיה של דמות ראשית. השתיים האלה עברו שינויים משמעותיים, אבל בעונה הזאת הן חוזרות למקורות. ג'ון מרגישה יותר כמו עצמה, ונזכרת במטרות הפוליטיות של האקטיביזם שלה, במקום להשתולל מנקמה. סרינה עושה רושם שהיא למדה המון על הקורבנות של גלעד מאז שהיא נאלצה לעזוב, אבל ברגע האמת נפלטת לה כל התורה הגלעדית, והיא אפילו מסכימה לחזור ולגור בבית לחם החדשה כפרזנטורית של מתחם המגורים. כל מה שהדאיג אותה היה שלא יתנו לה לגור שם בלי בעל, אבל שסטטוס האלמנה שלה גם ככה עומד להשתנות - המפקד החדש בתמונה (ג'וש צ'ארלס, וויל מ"האישה הטובה") כבר מפלרטט איתה על מלא.
שתי הגיבורות המורכבות האלה חזרו למקורות, אבל השתנו מאוד בדרך, ובעיקר השפיעו אחת על השנייה באופנים עמוקים ומלאי משמעות. סרינה כבר אומרת את זה בפה מלא (היא קצת מאוהבת בג'ון, לא?), ג'ון עוד מכחישה - ואפשר להבין אותה. זה יהיה לא אמין אם השתיים האלה יסיימו את הסדרה ביחסים טובים: את לא באמת יכולה להיות חברה של האישה שהחזיקה אותך כשפחה, אבל זה גם ברור שזה עוד לא הסוף של הסיפור המשולב שלהן, שהפך ללב הסדרה.
וכמעט אפשר לשכוח, אבל יש גם קווי עלילה נוספים. בית לחם החדשה היא מקום יפה ומפתה להשיב אליו פליטים, בעיקר עם פרזנטורית הרפורמה סרינה ואן דר וודסן - כלומר, ג'וי - שמבטיחה שכאן לא אונסים נשים או כורתים להן איברים. המפקד לורנס מציג את המקום לדיפלומטים הסקפטיים כ"דובאי של המערב", שזה לא "עזה של טראמפ" אבל כן אמור לעורר את אותה רמה של הטלת ספק. אה, וישנו גם קו העלילה של דודה לידיה וג'נין, שנשרך מאחור ומרגיש מאולץ ובעיקר לא מעניין. יכול להיות שזה זמני. הספקנות ההולכת וגדלה של דודה לידיה במערכת עוד עשויה להשתלם, בעיקר אם היא תגיע למצב שבו היא משתפת פעולה עם המחתרת.
גם העונה יש ל"סיפורה של שפחה" את הבעיות הרגילות שלה - היא הסתמכה על הרבה גימיקים שנמאסו מהר, ואלה עדיין שם, כמו המבטים החודרים של מוס למצלמה. אבל הדיאלוגים העונה הרבה יותר טובים (המפקד לורנס וסרינה הם הצמד שלא ידענו שאנחנו צריכים), ובאופן כללי ניכר שכולם מאחורי הקלעים שינסו מותניים כדי לסיים בטוב. עד שתיפול גלעד.
