"חדר מיון: חיות" היא סדרת דוקו שהייתה יכולה לקרות בכל שנה אחרת. תמיד היו חיות, הן תמיד היו מתוקות, ודרמות בתי החולים - המתוסרטות והתיעודיות - נמצאות כאן מספיק זמן בשביל שכולם יידעו שמדובר בז'אנר ממכר, מותח ולרוב גם מתגמל בסופו. מקום כמו בית החולים הווטרינרי בבית דגן, המרכז הגדול ביותר בישראל לרפואת חירום של חיות בית, רק חיכה שהמצלמות הנכונות ייכנסו אליו. אבל אז קרה שהבמאית תמרה ממון והמפיקה הילה מדליה נכנסו אליו דווקא בשנת מלחמה.
שלושת הפרקים הנפלאים של "חדר מיון: חיות", שעלתה ב-yes דוקו, הם גם קצרים מאוד - כנראה בשביל שתספיקו לסיים את הצפייה ולרוץ לאמץ, תרחיש לא בלתי סביר - וגם נבדלים משמעותית האחד מהשני. ליתר דיוק, השני מהשלישי: שני הפרקים הראשונים מוקדשים לוטרינריות איריס גרין ואביטל מדנריג'יו, בהתאמה, ובהתמודדות שלהן עם החולים והפצועים הכי חסרי אונים שיש. כלב חרדתי ששבר את הלסת, גור שנדבק בנגיף מסוכן או פקינז עם הצטברות נוזלים בכיס הלב. ההליכים האלה גובים מחיר יקר מהכיס ומהנפש, אבל ברגע שרואים את הכלב או החתול סובלים ברור שאין הון שבעולם שלא שווה את זה.
ועדיין, כנראה שבעיני אחרים דווקא יש. בפרק השני של "חדר מיון: חיות" קשה שלא לרתוח על בעלי כלב שמבקשים לבצע בו המתת חסד למרות סיכוי ברור להציל אותו, ובכלל - חלק לא קטן מהסדרה (ומעבודת הצוות הרפואי) נוגע לניהול סיכונים כלכליים לא פחות מרפואיים. לא, הווטרינריות והווטרינרים בחדר המיון אינם אנשי מכירות, והסדרה דואגת שלא להתבונן עליהם באופן שטחי כדי שאף אחד לא יחשוב ככה כשישמע את סכומי הטיפול הגבוהים להחריד. האלמנטים של תשלום ושל אפשרות ההמתה הדי-נגישה הם כאלה שמטבע הדברים אין בשום דוקו-רפואה אנושי, והם מה שהופר את הדילמות המוסריות של "חדר מיון: חיות" למאסטרקלאס אמיתי.
ואז, כמו בכל דבר ששודר לאחרונה וישודר בקרוב, מגיע 7 באוקטובר. אחרי שבפרק מוקדם אחת הרופאות הבטיחה ש"כלבים יצאו ממצבים יותר גרועים מזה" - פתאום ברור על מה היא מדברת. גיבורות הפרק הזה הן כבר הכלבה מיקה, שחולצה עם פצעי ירי מהממ"ד בניר עוז, או לוחמת עוקץ מתוקה בשם מייקי. אלה הופכות סדרה שהייתה גרפית מלכתחילה לקשה עוד יותר, והן גם סוגרות מעגלים קטנים שנפתחו בפרקים המוקדמים: רגע אחד המצלמה מתמקדת בשלט ה"למרחב המוגן" למרות שאף אחד לא חשב על זה, רגע אחר מסתובב רופא שהדביק על מדיו סטיקר "שקרן בן שקרן". כי הווטרינרים של "חדר מיון: חיות" אינם כלבים נגועים בפארוו, ואותם אי אפשר לבודד מהמציאות שבחוץ. והמפגש הזה, בין החייתי לאנושי, הוא מה שהופך אותה לסדרה שפשוט אסור להחמיץ.