פעם הדרמות היומיות בראו פה דור שלם של כוכבי טלוויזיה, היום רק פעם בשנה-שנתיים מישהו - לרוב ב-HOT - נזכר שזו אופציה. ו"חזי ובניו", הטלנובלה החדשה של החברה, היא אירוע עוד יותר נדיר בז'אנר הנדיר גם ככה: מדובר בקומדיה. לא אחת מצחיקה במיוחד, אבל קומדיה. לא פחות מ-45 פרקים תמנה העונה הזאת של "חזי ובניו", כמות זמן מסך זהה לזו של ארבע-חמש סדרות ישראליות אחרות בשגרה. את ההוצאות האלה היא מאזנת באמצעות משאבים די דלים, וזה נאמר לא כעלבון אלא כתיאום ציפיות עבור הקהל שלה.
חזי יחזקאל (איציק כהן) - "עיראקי למהדרין", כך בהודעה לתקשורת - הוא מוסכניק, אלמן ואב לארבע בנות שהן ה"ובניו" בשם העסק. כשאחת מהן עומדת להתחתן, ממש במעמד החופה, טעות של אחות אחרת גורמת לעינת שרוף לבוא ולהטיל קללה על המשפחה: עד שבת הזקונים לא תתחתן, אף אחת מהן לא תינשא לאף אחד. זה משבש היטב את חייה של הכמעט-כלה ריקי (לירז חממי), אבל גם את אלה של אחיותיה הקטנות אתי (לימור צרפתי-פרץ, שנמנית בין היוצרים), מירי (נועה אסטנג'לוב) ואלי (מיקה צור). לכל זה מתווספים הדודה אורלי זילברשץ בפאה הגרועה ביותר שנראתה על מסך HOT (והתחרות קשה וכעורה), ידין גלמן בתצוגת משחק וקעקועים קשה לצפייה, עינב בובליל בתפקיד קטן כרבנית ואת לי בירן, אור בן מלך, בן סולטן, שלומי טפיארו, ניבר מדר ונלי תגר.
למרות הרצון הטוב של היוצרים צרפתי-פרץ, רז יובן, מיתר פרהט-פרי, לי גילת ואסף ציפור, "חזי ובניו" היא אחת הדרכים הכי פחות מומלצות לסיום ערב מול מסך הטלוויזיה - בטח כשמדובר ב-45 ערבים כאלה. מבקרי הטלוויזיה קיבלו מבעוד מועד שישה פרקים מתוכה, בהם ארבעת הראשונים, ובכולם הערך הקלורי אפסי. האורך המוגזם מוביל למצב שבו כל פרק הוא במקרה הטוב חצי צעד עלילתי, והמעט סיפור שיש בשלב הראשון מגיע מכיוונו של אחד הנבלים שמגלם סולטן, שזו הסדרה הרביעית שהוא משחק בה במקביל. האהבה שאיתה נוצרה "חזי ובניו" ברורה, אבל היא לא מחזיקה יותר מדי מול מזרחו-פייס של זילברשץ וגלמן, או העיסוק הרב בנישוק קמעות, שברוב המקרים לא מרגיש עממי אלא כמו התנשאות במסכה.
ובכלל, גם בתחומי טריטוריית ה"לכיבוי המוח" המכובדת "חזי ובניו" לא נותנת שום דבר. טוויסטים מסעירים? אפס. רומנים מעוררי עניין? בקושי. ביקורת? עומק? עוקץ? מה פתאום. הומור? רק אם השם רויאל לאחת הילדות מהווה בדיחה בעיניכם. תצוגות משחק טובות? לא בקרב האחיות ובטח שלא בקרב דמויות המשנה, כשרק לירז חממי מצילה כהרגלה את המצב. ברור שהנוגעים בדבר מודעים לממדי הפארסה במן הפוך-על-הפוך מתבקש, אבל לא ברור מה הם עושים כדי לגרום לה להתעלות מעל המובן מאליו. אם זו הרמה שאליה הז'אנר הזה מגיע בפעם באף פעם שבה מוציאים אותו מהפריזר, אולי שווה להניח לו ודי.
