אם כבר נגזר עלינו ליפול על עוד תעלומה טלוויזיונית - תחושת בטן שמדובר בסדרה ה-24,571 בז'אנר - אז לפחות שיהיה בה איזשהו טוויסט. ו"בודקין" ("Bodkin") החדשה של נטפליקס מציעה כמה כאלה: קומדיה שחורה במקום דרמה, עיירה אירית במקום עיירה בריטית (ההבדל גדול משאתם חושבים) ובעיקר מעט מאוד עניין בפיצוח התעלומה שהיא עצמה מציגה החל מרגעיה הראשונים.
שבעת הפרקים הארוכים מדי של "בודקין" בהחלט מתעסקים בתעלומה ובדרכים לפיצוח שלה, כשהפעם מדובר בהיעלמויות מסתוריות מלפני 25 שנה, אבל נדמה שהעניין האמיתי הוא לא בנחקרים - אלא בחוקרים עצמם: גילברט (וויל פורטה, "סאטרדיי נייט לייב") הוא פודקאסטר אמריקאי מצליח בתעשיית התעלומות, אמי (רובין קארה) היא העוזרת שלו, ודאב (שיבון קאלן) היא בכלל עיתונאית אמיתית. דאב האירית, שמחזיקה סודות גם בבית וגם בבודקין, מתלווה לשניים, ו"בודקין" בנויה לא מעט על הפערים והמתחים בינה לבינם. "זאת לא עיתונות, זאת נקרופיליה", היא אומרת בהתייחס לפודקאסטי הפשע האמיתי, והיא לא ממש טועה.
כמובן שאם יש פערים הם מן הסתם יעברו גישור במורד הדרך של "בודקין", כי כבר היינו בסרט ובסדרה האלה. אבל הבדלי הגישות המקצועיים בין דאב לאמריקאים הוא בכל זאת משב רוח מרענן: היא רוצה פיצוח לפרשה, הם לא לחוצים עליה כל עוד יביאו סיפור אנושי כלשהו - כי פודקאסטים, כפי שגילברט מסביר בעצמו, לא נועדו לפתרונות אלא להטעיות והסחות דעת. הדינמיקה הצוננת הזאת גם עוזרת להבדיל את "בודקין" מסדרות פודקאסטים-על-רצח אחרות ("רק רוצחים בבניין", "מבוסס על סיפור אמיתי"), אם כי מלכתחילה מדובר בסדרה אפלה הרבה יותר ומהנה הרבה פחות.
למרות הצפייה באירים השיכורים (תמיד נחמד), ולמרות שנראה שזו בדיוק העונה לבקר בעיירה הזאת (לפני שתבדקו, היא בדיונית), "בודקין" מרגישה מעייפת, טרחנית, מפותלת שלא לצורך ובעיקר לא מאוד חדשנית. בקיצור, כל מה שניתן היה לצפות לו ברגע שרואים שבני הזוג אובמה נמנים בין המפיקים. אלה לא שבע שעות שתרגישו שלעולם לא תקבלו בחזרה, אבל זאת גם קומדיה שחורה שאין בה דבר מה מצחיק באופן חריג. אולי חוץ מההבטחה שבבסיס הסדרה, על כך שהיא "מבוססת על סיפור אמיתי (שמישהו שמע בפאב)". ויכול להיות שכמו עם העלילה עצמה, מה שחשוב הוא לא היעד - אלא החברים שלא בטוח שתצברו בדרך אליו.