כשקייט ווינסלט הגיעה ל-HBO עם המיני-סדרה "מילדרד פירס", היא קטפה בזכותה פרס אמי ראשון. כשהיא חזרה לשם אחרי עשור עם המיני-סדרה "הסודות של איסטאון", היא זכתה בשני. אבל הרי צריך שלושה מקרים בשביל תופעה - ועכשיו זה רגע האמת שלה: שוב ווינסלט, שוב HBO, שוב מיני-סדרה. האם "המשטר" ("The Regime") החדשה תהפוך את ההישגים הטלוויזיוניים של ווינסלט לחוק טבע?
לכאורה, יש מצב. עוד לפני שצופים בפריים אחד מהסאטירה הפוליטית בכיכובה של ווינסלט (שזמינה ב-yes ,HOT וסלקום TV), זאת ווינסלט: מי לא יעמיד אותה לפרס, ומי לא ירצה להעניק לה עוד אחד. אחרי הצפייה בטוח לומר שזו הופעת משחק משובחת ומהנה, ושווינסלט היא מהדברים הטובים ביותר שמחכים ב"המשטר". אבל במבחן ה"שווה צפייה", שם השחקנית הנפלאה היא רק שיקול אחד מיני רבים, חייבים להכיר בכך שחוץ מהכוכבת - יש גם כוכבית לא קטנה.
ב"המשטר", שנוצרה על ידי וויל טרייסי (לשעבר תסריטאי ב"יורשים" ו"התפריט"), ווינסלט היא הקנצלרית אלנה ורנהאם: רודנית מודרנית, אקסטצנטרית ונטולת לב של מדינה מרכז אירופאית מומצאת. היא מסתגרת בארמון שלה באווירת "גריי גארדנס", פונה לאזרחים דרך הודעות וידאו בלבד (שאותן היא מקפידה לפתוח ב"My Loves"), משתכנעת לבצע מהלכים לאומיים רק בהתאם לאינטרס האישי הצר שלה, עושה הומאז' ביתי לראפ של קנדל רוי - וכמובן שיש לה גם תסביך אב, כמו כל מנהיגה סמכותנית טובה. סדר היום שלה מורכב פחות מדאגה למדינה ויותר מדאגה לעצמה, והיא משתדלת לתווך את זה כלפי חוץ בלי להסגיר את עצמה. בקיצור, דברים שדיקטטורים עושים בעודם מבטיחים דמוקרטיה.
ששת פרקי "המשטר" סוקרים שנה שלמה, ולכן בנוסף לקפיצות בזמן יש גם קפיצות באופי של ורנהאם עצמה. בפרק הראשון, למשל, מתברר שחלק מההסתגרות שלה נובעת ממיקרופוביה ו/או ג'רמופוביה חריפה. כאן נכנס לתמונה הרברט זובאק (מתיאס שונארטס, "חלודה ועצם") - איש צבא אכזר עם עבר מפוקפק שנקרא לעזור לקנצלרית במשימה חשובה. המשימה: לשאת גלאי לחות לכל חדר שאליו היא נכנסת, כדי שחס וחלילה לא תבוא במגע עם עובש. אם זה נשמע מופרע זה כמובן בצדק, אבל לא מתקרב לשלב שבו ורנהאם צריכה שיעבירו במכונת שיקוף את כוס התה שלה.
המפגש בין שתי הנפשות האכזריות וההזויות האלה הוא זה שמרים את "המשטר" למעלה - ובמקביל מציב את המשטר עצמו בסכנה. ככל שהתשוקה ההדדית מתגברת, כך הסדר החברתי מתחיל לצאת משליטה. ברגעים האלה משתלבים כמה משחקני המשנה הבולטים ביותר בסדרה, חלקם מגיעים לפרק אחד בלבד: אנדראה רייסבורו בתור יד ימינה של ורנהאם, יו גרנט בתור מנהיג האופוזיציה ומרתה פלימפטון בתור הנציגה האמריקאית. כאילו העלילה לא הזכירה מספיק מנהיגים מודרניים, כש"המשטר" נוגעת בחשש להפוך לקולוניה של ארצות הברית זה כבר מרגיש קצת מקומי.
על אף שבמבט ראשון ווינסלט לא מסתמנת כמו הליהוק הנכון - הקנצלרית ורנהאם היא הרי שכלול של מה שג'וליה לואי דרייפוס עשתה ב"ויפ", וכנראה שגם פטרישה ארקט הייתה חוגגת בתפקיד כזה - משמח לגלות שהכישרון הקומי שלה לא נופל מזה הדרמטי. אולי זה קשור לעובדה ש"המשטר" אומנם סאטירית, אבל לא שופעת בהומור. לא סדרה שצופים בה וצוחקים. ופה טמון המכשול העיקרי עבורה: כשאומרי ההן של הקנצלרית אומרים לה "נבר אגיין" על התקרית הכי אישית שיש, וכשהשיפוץ של הארמון שלה (שצולם בארמון שנבורן הווינאי) מטריד אותה יותר ממה שקורה מחוץ לדלת, "המשטר" לא יכולה להצחיק אחרי שמבינים עד כמה היא מציאותית.