"לעוף על אנה", הסדרה בכיכובה של אנה זק, היא סדרה שבלונית - וזה לא אמור לבוא לרעתה. זהו עוד סיפור על נערה צעירה שרק רוצה לשיר: ראינו את זה ב"השיר שלנו", ראינו את זה ב"גלי", ראינו את זה ב"היי סקול מיוזיקל". התוצאה יכולה להיות אייקונית גם אם עשו את זה קודם. זה הרי לא משנה. אבל שבלונה, יעילה ככל שתהיה, לא תעבוד בלי נשמה. ועם כל הכבוד לאמנית שהפכה את המספר 0525381648 לפזמון הפופ הממכר ביותר של השנה, אין בסדרה החדשה ולו קמצוץ ממה שיש ב"מי זאת".
הסדרה החדשה של Teen Nick זמינה למנויי yes החל מאתמול (ראשון). אנחנו מוזמנים לעוף על אנה, תיכוניסטית מאשקלון שגרה עם אמא עייפה, סבתא עם עבר בקג"ב ואחות קטנה ומבריקה. היא אוהבת את כל הנ"ל, והיא רוצה להיות כוכבת יום אחד. בדקות הראשונות של הסדרה היא צועדת צעד אחד בכיוון הנכון, בזכות פיה טובה אחת בשם אריאנה גרנדה: אנה מעלה לטיקטוק שלה קליפ ובו היא שרה ורוקדת, ובאורח פלא גרנדה נתקלת בו ומחליטה לשתף אותו בעצמה - מה שמושך את תשומת הלב של כל העולם.
אבל חשובה מכל העולם היא מנהלת בית הספר של אנה, שמחליטה לנצל את ההזדמנות ולרתום את פרסומה של אנה למקהלת בית הספר. אם אנה תסייע למקהלה לנצח בתחרות האזורית, אחותה תוכל לקבל את המלגה שחלמה עליה ולהישלח לפרינסטון, שם היא תעשה משהו שקשור למדע (זה, כמובן, כל המידע שהסדרה טרחה לנדב לנו). אנה יכולה להקשיב להצעות הבינלאומיות שמומטרות עליה, ובכך להפקיר את אחותה; אבל היא בוחרת לעשות את הדבר הנכון - להנהיג את מקהלת בית הספר, ולהמשיך לתחזק מתח מיני בריא עם השכן החתיך שלה. אשריה.
בתחילת הסדרה הרשיתי לעצמי להיות אופטימי. אנה זק לא רעה – זה כל מה שיש לי לומר על ההופעה שלה, אבל ככל שזה נוגע לכוכבות פופ ישראליות שמקבלות סדרה לעצמן, זה לא מעט. כתמיד בסדרות המקור של yes, ערכי ההפקה גבוהים והסדרה נראית מלוטשת ונאה. אבל הבעיה העיקרית "לעוף על אנה" נובעת דווקא מהליטוש שלה: אין כאן חספוס, אין כאן אופי ואין כאן אמת. כמו בהופעותיה של זק, בכל פעם בה היא פותחת את פיה אין ספק שמדובר בפלייבק מהונדס, מסונתז וממוחשב. ובניגוד להופעותיה של זק במציאות, השירים שאנה הטלוויזיונית מבצעת פשוט לא טובים כל כך.
בשני הפרקים הראשונים היו שני שירים כאלה: הראשון הוא שיר הנושא, אותו אריאנה גרנדה לכאורה שיתפה (למה דווקא אריאנה גרנדה? מה גרם לה לשים עין על אנה שלנו? בינתיים זו תעלומה), שיר שפרח מזיכרוני בזמן אמת. השני הוא מחרוזת שירי ארץ ישראל היפה, בסצנה שאני עדיין מנסה לשכוח; היה זה מופת של קרינג' ואי-נוחות, כוריאוגרפיה בינונית ועיבוד עצל. רבים זוכרים עד היום את הסצנות מתוך "קאמפ רוק", הסרט הקלאסי של ערוץ דיסני, במהלכן דמות אחת הקלידה כמה דברים במחשב והוציאה כמה צלילים ממוחשבים שגרמו לחבריה להריע לה בהתלהבות. ובכן, ככה "לעוף על אנה" נראית.
רוב הסדרות שגדלנו עליהן היו לפחות קצת גרועות, במידה כלשהי. דין "האי" כדין "לא כולל שירות". אבל דבר אחד היה בהן: אופי. ב"לעוף על אנה" אין את זה, למרות שהפוטנציאל היה שם. נראה שישראל למדה איך להנפיק כוכבות פופ ברמה בינלאומית רק בשנים האחרונות, והיה נחמד לראות סדרה שנותנת מענה לתעשיית הסלבים הישראלית והמתחדשת של התקופה הזו. אבל "לעוף על אנה" לא מתיימרת לעשות את זה.
את הבדיחות של "לעוף על אנה" כבר שמענו, את השירים עדיף שלא נשמע והשחקנים – גם הטובים שבהם – לא מקבלים דבר מעניין אחד לעשות. אור בן-מלך הוא משחקני האופי הטובים במדינה, אנה דוברוביצקי מקבלת בשנים האחרונות יותר תפקידים שהולמים את כישרונה, שחר טבוך מתחיל להתרחק מהטייפקאסט שנרקם סביבו מאז שפרץ עם "שעת נעילה", אבל התפקידים שנכתבו עבורם בסדרה הנ"ל לא מכבדים את הפירמה. זה די מדהים שרועי עידן – התסריטאי שיצר את "מנאייכ", אחת הדרמות הישראליות הטובות של השנים האחרונות ובכלל – אחראי גם לסדרה הזו.
מותר לסדרות להיות מטופשות, מותר לעלילות להיות מופרכות ומותר לשחקנים להתלהק פשוט בגלל שהם מאוד יפים ומפורסמים. אבל העצלות שמופגנת ב"לעוף על אנה" היא מה שבלתי נסלח בה: בין השאר, העצלות של מי שלא ביקש עוד טייק אחרי שעוד שחקן מלמל את השורה שלו בלי לשמור על הדיקציה (הפרקים שראיתי היו ללא כתוביות, ובחלק מהמקרים הרגשתי כמו סבתא שמתלוננת על כך שנכדיה מדברים מהר מדי ולא ברור מספיק). כוכבות פופ קיבלו כבר סרטים וסדרות שהלמו את מידותיהן; זהו לא המקרה עם הסדרה שנתפרה מסביב לאנה זק. אין כאן אופי, אין כאן דיקציה ואין כאן מוזיקה טובה. עדיף כבר לעשות שיעורים בחשבון.