מבוסס על סיפור אמיתי, איזו נקודת פתיחה בעייתית לסדרת טלוויזיה. ולא רק בגלל הדרמטיזציה של האירועים שהתרחשו והעובדה שב-99% מהמקרים העיבוד משטיח את המציאות ומעביר אותה מניפולציה - אבל כן, גם בגללן. כי אם המציאות אכן עולה על כל דמיון ויש לנו בידיים סיפור שחייבים להדהד, כבר המציאו לזה אחלה פורמט: סרט דוקומנטרי. ובמקרה של "משפחה אמריקאית טובה" (Good American Family) החדשה של דיסני+, הסיפור הזה היה גם בכל העיתונים והאתרים וגם ב"ד"ר פיל" וגם בסדרה תיעודית בת שלוש עונות. אז מה עוד יש לחדש כאן?
כמו בכל העיבודים האחרים לסיפורים אמיתיים, גם "משפחה אמריקאית טובה" מאכזבת את שני הצדדים: אלה שמכירים את כל פרטי העלילה, ואלה שנחשפים אליהם בפעם הראשונה. מתסכל לצפות בסדרת הדרמה בלי להכיר לפחות בקווים כלליים את סיפורם האמיתי של משפחת ברנט ושל בתם המאומצת נטליה גרייס - למרות שהפרק הראשון מתחיל בהצצה לעתידה של המשפחה ומגלה כי אם המשפחה, קריסטין ברנט, תואשם בעתיד בהזנחה הורית. הצפייה באימוץ של נטליה ובקשיים שמתלווים לכך היא חוויה איטית, מתסכלת, מעיקה ונטולת תחושת מתח. יש בה בעיקר קושי ועוד קושי.
המצב משתפר כשיודעים קצת יותר: "משפחה אמריקאית טובה" מספרת על מייקל וקריסטין ברנט, בגילומם של מארק דופלאס ("תוכנית הבוקר") ואלן פומפאו ("האנטומיה של גריי") - בתפקיד המשחק הראשון שלה על המסך מאז שלבשה את החלוק של מרדית' גריי בשנת 2005. לזוג שלושה ילדים, אחד מהם גאון שמאובחן עם אוטיזם ונחשב לסיפור הצלחה אדיר, והאחרים משמשים כתפאורה וזאת למרות שקריסטין רואה את עצמה בתור האמא האולטימטיבית. בהחלטה פזיזה אך מלאה רצון טוב מחליטים הברנטים לאמץ ילדה רביעית בשם נטליה גרייס, בת 7 מאוקראינה אשר לוקה בצורה נדירה של גמדות. או כך הם לפחות מאמינים, עד שהם מתחילים לפקפק בקביעה הזאת. לאחר כמה ראיות מפלילות מגיעים ההורים להבנה מרעישה: נטליה אינה ילדה בת 7, אלא מבוגרת בת 22. הם מאמינים שהיא מנסה להונות אותם כדי שידאגו לה ויממנו את טיפוליה הרפואיים.
סיפור מטורף, ללא ספק. ארבעת הפרקים הראשונים של "משפחה אמריקאית טובה" מתארים אותו מנקודת המבט של קריסטין ומייקל, ומסבירים כיצד הגיעו ההורים למסקנה הדרמטית הזו. ארבעת הפרקים הנוספים והאחרונים של הסדרה, כולל הפרק החמישי שכבר עלה לאוויר ועוד שלושה שעתידים לעלות בשבועות הקרובים, מתארים את נקודת המבט של נטליה עצמה. ושופכים אור על האמת, שאותה לא נספיילר כאן.
כשמכירים את פרטי הסיפור של "משפחה אמריקאית טובה" הצפייה משתפרת והופכת למהנה קצת יותר ומעיקה קצת פחות - אך נוצרת בעיה חדשה: הסדרה נמרחת. הפרקים ארוכים מדי (הם אורכים כ-50 דקות אבל מרגישים כמו הרבה יותר), הדיאלוגים חוזרים על עצמם, הנקודה הובהרה אך הדינמיקה חוזרת שוב ושוב. צריך לעבור חתיכת מסע עד שמגיעים סוף כל סוף לפרק החמישי, שהוא גם הפרק הכי טוב מבין אלו שיצאו עד כה.
במאקרו, אין ספק ש"משפחה אמריקאית טובה" מנסה. היא מנסה לגרום לנו להתחבר לדמותה של פומפאו, ולהבין מה גורם לה לפעול בצורה כה מעוררת מחלוקת - וברוב הזמן גם מצליחה להעביר את הכוונות הטובות שלה, את התסכול ואת השיגעון. השחקנית שמגלמת את דמותה של נטליה, אישה שהיא בעצמה מבוגרת בת 28 בשם אימוג'ין פיית' ריד, הופכת את הילדה המאומצת לאחת מהדמויות המלחיצות ביותר על המסך - וגם, לרגעים, למכמירת לב בצורה יוצאת דופן. "משפחה אמריקאית טובה" גם מנסה לשמור על מתח דרמטי דרך הצצות לעתיד, ומצליחה בכך חלקית בלבד. זה עובד בדקות הראשונות של כל פרק, אבל אובד בהמשך. מבחינה צילומית-אומנותית, יש בה שימוש יתר בזווית צילום עקומה (Dutch), שמגיעה על מנת להעיד על מצבה הרגשי המעורער של קריסטין. טוב היה אם היו בוחרים להשתמש באמצעי המבע הזה ברגע שיא יחיד, אבל השימוש החוזר ושב עושה לכלי האומנותי הזה אביוז וממאיס אותו.
זה לא שמדובר בתוצר שהוא מתחת לכל ביקורת. ממש לא. אבל ברור שעם כזה סיפור מופרע ולא ייאמן, "משפחה אמריקאית טובה" הייתה יכולה להיות הרבה יותר. יכול להיות שפרקי הסדרה שטרם עלו יצליחו להזרים לה עוד קצת רוח במפרשים ולעזור לה לממש את הפוטנציאל שלה. נותר רק לקוות.