בסוף, אף אחת לא השתוותה לחזרות. היו דרמות ישראליות גדולות בקנה המידה שלהן או המוניות בהיקף הקהל שלהן - אבל סדרות *כאלה*, קטנות ואישיות ועם קונצנזוס *כזה* בין הקהל למבקרים, לא היו מזה חצי עשור. בטח שלא בכאן 11. מנאייכ והמפקדת נישאו על גלי אהדת המבקרים כשהצופים כבר לא באמת זכרו שהן נמשכות, טהרן וחוליגנים היו ועודן פופולריות אך לא יעמדו במוקד ספרות הטלוויזיה המקצועית שאין פה. ולמרות שהרבה מרכיבים הפכו את חזרות לחזרות, הבולט שבהם הוא כנראה בכלל התזמון לימי הקורונה, סדרה חדשה של נועה קולר לא יכולה לעלות בלי שק של ציפיות.בניגוד לפסגה ההיא, את מקום שמח קולר כתבה בעצמה בלבד. בדומה לה, גם הפעם היא מטילה את מלאכת הבימוי על שותף אחר - רם נהרי (אהבה זה כואב, ככה זה), שמקורדט כיוצר לצדה. לא במקרה שודך אליה דווקא האיש שמזוהה עם היצירה של דנה מודן: מקום שמח של כאן 11 היא-היא התגלמות הדרמה הקומית, זו שהיא מרירה ומתוקה, שמתרחקת כמו מאש משני הקצוות המובהקים שלה. אין בה עלילות מונפצות של סיטקום, אין בה מלודרמות של טלנובלה. יש בה את אביהו פנחסוב מבקש ציצים ואת תיקי דיין מבקשת שיעזרו לה לסיים את חייה.קולר מגלמת במקום שמח את ורד, קלינאית תקשורת שמנסה לחצות את משבר גיל ה-40 בתוך התא המשפחתי החונק שלה. והתא הזה חונק במיוחד: היא ובעלה (פנחסוב בתפקיד משחק נדיר ומצוין) נשואים כבר 15 שנה, כשמולם החברה הרווקה אוסי (מורן סטויצקי בקאמבק מילניאלי) מחליפה בני זוג ובדיוק נוחתת על מאמן רגשי מושך, כריזמטי וקצת שרלטן (עידן חביב). במקביל, אמא נעמי (דיין) מבקשת מקרובת משפחה (ליא קניג) - ופרטיזנית במיל' - שתסייע לה לשים קץ לחייה כי היא מיצתה את החיים. וגם כי עומדים לכרות לה רגל, או שתי אצבעות, והיא לא מוכנה להיות אישה נכה במדינת ישראל כחלק ממנטרה שבכל פעם שבה היא חוזרת על עצמה מצליחה להצחיק. האם ורד תצליח לשכנע אותה להחזיק מעמד? האם היא תגשים את המתח המיני המתפתח עם החבר של החברה? האם היא תמשיך להילחם על הנישואים? האם זה משנה בכלל?לא הכל עובד חלק במקום שמח, שארבעת פרקיה הראשונים (מתוך שמונה) נמסרו מראש לביקורת. בולט במיוחד הדאבל-דייט דאבל-קרינג' הפותח: הוא כתוב במקסימום כמו תרגיל בבית ספר למשחק, ומרגיש כאילו כל שחקן מדקלם את שורת התסריט שניתנה לו בלי לזכור את זו שבאה לפניה או לשקלל את זו שתבוא אחריה. גם הדמות שקולר עצמה מגלמת לא שונה באופן מהותי, או בכלל, מהדמויות האחרות שלה. נדמה שהיא לא כותבת את עצמה באותה איכות שבה היא כותבת אחרים, אבל הרווח של הצופים מזה הוא מקרים כמו תפקיד קטן ומצוין של התסריטאי רועי עידן, שמודיע לאחותו ורד שאין לו שום כוונה לטפל באמא שלהם כי האישה הזאת לא לטעמי.ועדיין, מקום שמח מתחילה הכי יפה שלה ולאט-לאט מגבירה. אי אפשר לקחת מקולר את היכולת לכתוב מבוכה בצורה הכי מרשימה שיש - בין אם זירת ההתרחשות היא מרכז נא לגעת או ניסיון לעשות מין - ובמקרה הספציפי הזה, היותה של הסדרה לא מושלמת רק הופך אותה ליותר אנושית. כשהפרקים בקושי חוצים את ה-30 דקות ברור שמקום שמח נכתבה ונערכה בקפדנות מבורכת, ואפילו במסגרת העלילה הקאמרית שלה היא מוצאת מקומות שבהם אפשר להציג איזה טוויסט מפתיע. לרגעים מרגיש שהיא לא מבינה אם היא רוצה להיות סדרה על אמא ובת או סדרה על אישה ובעל, אבל ברגעים אחרים מתברר שחוסר האיזון הזה הוא הדרך של קולר ונהרי להגשים את חוסר האיזון של החיים עצמם. חח משולש לאנשי התאגיד: על ההחלטה לא להמשיך את חזרות בכוח, על ההבנה שקולר ראויה לעוד פרויקט דומה, ועל השיבוץ כמעט אחרי המלחמה לסדרה שכל פרק שלה הוא תרופה אמיתית לנשמה.