למרות שהושק לפני שלוש שנים בסך הכל, אפל TV פלוס הצליח בזמן הקצרצר הזה לגבש זהות בתוך אוקיינוס הג'יגבייטים שזורמים בשירותי הסטרימינג של כולנו (פרופורציות? נטפליקס לבדה אחראית על כ-10% מתעבורת האינטרנט בעולם). זה לא רק הריכוז של סדרות ברמה גבוהה והכיסים העמוקים של החברה הגדולה בעולם, כמו התמונה המתגבשת לעשות דברים קצת אחרת. זו יכולה להיות סדרת מציאות חלופית שלא מתמכרת לדיסטופיה חד-ערכית כמו "למען כל האנושות", או סדרת ריגול שהולכת דווקא אל עולמם של האנטי גיבורים כמו "סוסים איטיים", או סדרה על קבוצת כדורגל שמצליחה לשבור בערך כל סטריאוטיפ אפשרי, כמו "טד לאסו". לא תמיד הטוויסט הזה מצליח, וזה לא שחסרות סדרות בינוניות וסתמיות באפל - מ"שלל" ועד "אקפולקו" - אבל ברובן לפחות ישנו ניסיון שלא ליפול אל תוך השטנץ. ובמילים אחרות, לא לעשות עוד נטפליקס, כי אחת מספיקה.
עכשיו קחו את ההקדמה המבטיחה הזו ותוסיפו לה את שני השחקנים הצרפתיים המוערכים ונסן קאסל, עם רזומה מרשים שנע מ"ברבור שחור" ו"סימנים של כבוד" ועד ל"אושן"-ים, ואת אקס נערת בונד המצוינת מ"קזינו רויאל", אווה גרין. לזה תוסיפו גם הפקה צרפתית-בריטית ראשונה לאפל, עם ארומה אירופאית איכותית, מתוחכמת ומאופקת, שלא מכורה לאקשן אמריקאי חסר כל היגיון, ותקבלו יופי של בילד-אפ לסדרת המתח "איש קשר" ("Liaison"), שעולה בימים אלה בשירות.
אלא שכל זה נשמע טוב בעיקר על הנייר, משום שכגודל הצפייה כך גם האכזבה, עם סדרה מייגעת ומפוזרת שההגדרה הקולעת ביותר אליה היא שזו הסדרה הכי נטפליקסית, במובן הסתמי ביותר שלה, שבה צפיתי עד כה בשירות של אפל. סדרה שלא באמת מחליטה מה היא בדיוק - אקשן (יש מעט מדי ממנו), מתח (מעט עוד יותר), תחכום (נעדר לגמרי), ואולי בכלל מדובר בדרמה רומנטית עם סודות מן העבר (דווקא מזה יש לא מעט). וזה מאכזב גם בגלל ההפקה המושקעת והקאסט הבינלאומי, אבל גם בגלל זהות הבמאי, סטיבן הופקינס שיודע דבר או שניים על הז'אנר, עם רזומה שהולך אחורה עד לסדרת המתח "24", ושגם ביים את אחד מביוגרפיות הספורט הטובות של השנים האחרונות, "המרוץ" שחזרה אל סיפורו של האצן ג'סי אוונס ומדליות הזהב שלו באולימפיאדה הנאצית בברלין 1933.
נקודת המוצא של "איש קשר" היא בסוריה, שם שני האקרים מקומיים מצליחים לשים יד על מידע מהסוג שהופך אותם למטרות לחיסול של קבלני המלחמה הפרטיים שפועלים במדינה. מרדף מתחיל אחריהם מכל הכיוונים, כאשר אחד הרודפים הוא קאסל בתפקיד שכיר חרב צרפתי נחוש ומיומן באופן קיצוני. במקביל, לונדון הבדלנית של אחרי עידן הברקזיט נופלת קורבן למתקפות סייבר שמבקשות לסמן לה שהיא לא מוגנת מחוץ למעטפת האיחוד האירופי, כאשר גרין מגלמת בכירה בשירות המודיעין הבריטי. גרין היא גם צרפתייה במקור, שמחזיקה קשר לא פתור מן העבר עם אותו שכיר חרב שמגלם קאסל, במה שאמון על המנוע הרגשי של המתרחש. העלילה עוזבת במהרה את המזרח התיכון ומתכנסת ברובה אל הקו שבין לונדון, פריז ובריסל.
כל זה יכול היה לעבוד לא רע בכלל אם הסדרה הייתה פועלת בקצב גבוה הרבה יותר, לא סוטה הצדה אל הרבה יותר מדי תתי עלילות מיותרות ואל דמויות שלא הולכות לשום מקום או פשוט נשכחות כלא היו, ובגדול מחליטה מה היא רוצה להיות שהיא תהיה גדולה. אין בה די אקשן בשביל לענות על צפיית "כיף", אבל גם לא די מתח ותחכום בשביל להחזיק בינג' שאי אפשר יהיה לעצור. אפילו קאסל וגרין, שהקשר ביניהם הוא הדבר היחיד שמצליח לעבור מבעד למסך, נדמה שהולכים לאיבוד בתוך כל הבלגן הזה שמג'נגל בין אנגלית, צרפתית, קצת ערבית ובעיקר הרבה מאוד אוויר חם.
לא מזמן סקרנו כאן את העונה החדשה של "ג'ק ריאן" באמזון פריים, שהיא סדרת אקשן אמריקאית שבוחרת לעשות "כיף" ולא הרבה מעבר לזה. אבל פרט לאקשן, דבר אחד משמעותי שכן היה בה וחסר ב"איש קשר" הוא אויב שאפשר להזדהות עם קיומו וגם קונפליקט אמיתי. כזה שיש גם בסדרת מתח אחרת ומוצלחת עשרות מונים, שאפל שותפה בהפקתה, "טהרן" הישראלית. אז נכון שקבלני המלחמה הפרטיים פרנסו לא מעט סרטים בשנים האחרונות, אבל בסוף מדובר בעסקים. לא אויב אידיאולוגי, לא כזה שמעורר אמוציות או חרדה של ממש, וגם לא כזה שמאוד מעניין. אנשי הביון הצרפתיים והבריטים יכולים אמנם לדגמן יריבות ולדבר על הגנת סייבר ברצינות אטומית, אבל העובדה היא שהם לא במלחמה זה עם זה. לכל היותר בסכסוך עסקי.