היקום של "מלחמת הכוכבים" תמיד דיבר לילדים, אבל מלבד אנקין סקייווקר הצעיר ב"אימת הפנטום", דמויות של ילדים מעולם לא היו חלק מה-DNA של היקום הזה. בשנות ה-80, כשג'ורג' לוקאס וסטיבן ספילברג היו היוצרים הדומיננטיים ביותר בהוליווד, ספילברג - בסרטים בבימויו, כדוגמת "אי.טי", ובאחרים בהפקתו תחת חברת אמבלין, כדוגמת "הגוניס" - היה זה שעסק בעולמם של ילדים. בסרטים של לוקאס הם היו שותפים רק כצופים. עכשיו מגיעה "צוות שלד", סדרת הלייב-אקשן השביעית של "מלחמת הכוכבים" בדיסני+, ועושה את המתבקש: סרט של אמבלין ביקום שברא לוקאס.
אחרי סצנת פתיחה איומה ונוראה שמרפררת לסרט הראשון בפרנצ'ייז, כאילו שזה מה שחסר לנו בחיים, "צוות שלד" מתבייתת על הסיפור שלה - והוא מתחיל בפלנטה שנראית במכוון כמו שסרט מהאייטיז היה מדמיין פרבר אמריקאי עתידני. אנחנו מגלים שהמקום הזה, ששמו אט-אטין, מנותק לחלוטין מהיקום שמסביבו, עד לרמה שתושביו לא סגורים אפילו על קיומם של כוכבים; ואנחנו מכירים גם ארבעה ילדים שהסקרנות שלהם תאתגר את הבורות הזאת.
הגיבור שלנו הוא ווים (ראבי קאבוט-קוניירס), שחולם להיות ג'דיי, וכמו שאופייני לגיל הזה, הוא קצת שונא את וקצת מאוהב בפרן (ראיין קירה ארמסטרונג), ילדה רעה-אבל-טובה קלאסית. את הנבחרת שמובילה את הסדרה משלימים החבר הכי טוב של ווים (שהוא חייזר שנראה כמו פילון כחול) והחברה הכי טובה של פרן (פשוט דמיינו ילדת אנימה).
אז לאן הולכת "צוות שלד"? האמת היא שהתשובה הכי קצרה היא "ל'הגוניס'". אי אפשר לפספס את השראת הסרט הקלאסי של ריצ'רד דונר על "צוות שלד", שמוציא גם הוא חבורת ילדים להרפתקה שגדולה עליהם - ושמעורבים בה פיראטים. ב"הגוניס" זה היה ווילי חד-העין, וכאן אלה שודדי חלל שמופיעים כבר באותה סצנה ראשונה.
בסוף הפרק השני אנחנו מקבלים הצצה ראשונה לדמות הבגירה שנראית כמשמעותית ביותר בסדרה (השורות האלה נכתבות אחרי צפייה בשלושה פרקים ששוחררו לביקורת מתוך שמונה בסך הכל): ג'וד נה ניווד, שמגלם ג'וד לאו. עד לסוף הפרק השלישי אנחנו כבר יודעים שהוא מיומן בשימוש בכוח ושהוא לא ג'דיי, אבל גם בווייב שלו יש משהו פיראטי, משהו שודדי-הקאריביימי. אז עכשיו יש לנו כאן ארבעה ילדים ומבוגר לא אחראי אחד, יאללה בלגן.
הסדרה שיצרו הבמאי ג'ון ווטס (שלושת סרטי "ספיידרמן" האחרונים) והתסריטאי כריסטופר פורד מנסה בבירור להזרים רוח הרפתקנית ללחיים הנפולות של "מלחמת הכוכבים" הטלוויזיונית, שהתחילה נהדר עם "המנדלוריאן" והבריקה עם "אנדור", אבל ביאסה בשלוש מארבע הגיחות האחרונות שלה עם "אובי וואן קנובי" המיותרת, "אסוקה" המציקה ו"האקוליט" המתישה. במובן הזה, "צוות שלד" היא חדשות נהדרות: לפני הכל, היא לא גרועה. היא בוודאי כיפית בהרבה מהממוצע של "מלחמת הכוכבים" בעידן דיסני (אני סופר פה גם את הסרטים, כן?), היא מסוג הסדרות שיכולות להיות יופי של "והקרנת לבנך/ בתך" להורים שמעוניינים לדון את צאצאיהם לסוג הספציפי הזה של הגיקיות, ובכל הנוגע למרכיבים - הומור במידה, אקשן בלי לקפוץ מעל הפופיק, נגיעות של רגש - אפשר לומר שווטס ופורד באמת הצליחו ליצור מין גוניס בחלל. לטוב, אבל גם לרע.
לפני שהתיישבתי לכתוב עליה, רפרפתי על הביקורות הראשונות שנכתבו בעולם על "צוות שלד". כולן, אבל אשכרה כולן, הזכירו את "הגוניס"; שלוש מהשש שראיתי זיהו בדיוק את מה שאני זיהיתי, כלומר הקונספט של סרט אמבלין ביקום של "מלחמת הכוכבים". עכשיו, בסדר: לא רק מוחות גדולים חושבים אותו דבר. אבל העובדה שכמה וכמה מוחות בינוניים זיהו את השטיק ואת הרפרנס מעידה על הבעיה הגדולה של "צוות שלד": היא מחווה, לא מחשבה מקורית. היא מלחימה שתי נוסטלגיות, לא ממציאה אחת חדשה. היא חמודה כי היא מזכירה דברים חמודים שכבר ראינו, לא כי היא משהו שעוד לא.
מעולם לא נמניתי עם מעריצי "דברים מוזרים", ומסיבות דומות מאוד לאי-ההתעלפות שלי מ"צוות שלד". ובשורה התחתונה, כי הנה הגענו אליה, זה בעצם מה שיש לנו כאן: סדרה על ילדים שעושה מאש-אפ מכל הדברים שבני דורי (דור האיקס! בומר זה אבא שלי) גדלו עליהם. זאת דרך חביבה מאוד להעביר את הזמן, אבל זה הכל.