1. הרבה שירים ישראליים נצרבו בהרבה טראומות לאומיות, אבל איש לא האמין שאחד מהם יהיה "שבת בבוקר". לא רק בגלל שאף בוקר שבת כבר לא יהיה זהה, אלא גם בגלל המחזה האבסורדי והבלתי נמנע ששודר אתמול בשעות הבוקר: המסך מתמלא בהתראות פיקוד העורף, מערכת חדשות 12 מתכוננת לשידור גל פתוח שטרם נעצר ולא ברור מתי ייעצר, ובטלוויזיה שודרה בתזמון אכזרי כתבת ארכיון שבה טל מוסרי וחני נחמיאס שרים את השיר התמים הזה. בשבת בבוקר עוד נדמה היה שמטח טילים כבד וסרטון ויראלי אחד הם המקסימום שייזכר מעוד יום לחימה שגרתי. אבל 30 שעות אחר כך, מדינה שלמה עדיין תקועה בשבת בבוקר. והצהריים לא נראים באופק.
  2. מלחמות נמדדות לרוב במספרים - כמה ימים נמשכו, כמה טילים נורו, כמה הרוגים למי מהצדדים. אבל ביום הראשון למלחמה שעוד אין לה שם, לא היו מספרים להיאחז בהם. עכשיו כבר ברור שמספר ההרוגים ביום אחד כפול מזה שהיה במלחמת לבנון השנייה, ושהפעם מדובר באחוז בלתי נתפס של אזרחים מכל הגילים. ברור גם שעשרות, בתקווה שאלה רק עשרות, ישראלים נחטפו חיים. גם מספר השיגורים גבוה להחריד וגובה מחירים קשים. מאחורי כל מספר כזה יש סיפור, ובינתיים אין מי שיספר אותו. גם בגלל חוסר היכולת להכיל כמות כל כך גבוהה של אבדות, וגם בגלל העובדה שבשביל מספרים מדויקים צריך מישהו לסמוך עליו, ובשלב הזה כבר אין. אין צבא ואין הנהגה, אין מודיעין ואין משטרה, אין גדר הפרדה ואין מישהו להאמין לו בפעם הבאה שידברו על "מכה קשה" שהונחתה. יש רק אזרחים עם גבורה על טבעית, ולכידות לא מובנת מאליה.
  3. ובמדינה שחדלה מלהתקיים כמו מדינה, דווקא התקשורת המשודרת נראתה כזו שתיפול די במהרה. הרי מספר שידורים בעייתיים מהעת האחרונה, בהם הפיגוע ההוא בדיזנגוף, גרמו לאובדן אמון בכך שהמידע שיועבר יהיה ודאי, מדויק, מדוד או מווסת. וזה עוד לפני הסיבות הרבות לאובדן האמון גם בשגרה. אבל בזמן שכל הבטחות ההנהגה קורסות בבת אחת, עם גדר הפרדה מסיבית שנפתחת כמו וילון חרוזים, דווקא התקשורת הפיקה את הלקחים שלה. שידורי ה-7 באוקטובר, 50 שנה ויום אחרי הטראומה ההיא, זימנו אתגר פתאומי שאי אפשר היה להעלות על הדעת, והעיתונאים הוכיחו אחת ולתמיד עד כמה הם מרכיב בלתי נפרד מדמוקרטיה. או לפחות ממדינה שפעם עוד התקיימה.
  4. באופן סמלי, הרגע הראשון שבו התקשורת החזירה את האמון בה הגיע דווקא כשחרגה לרגע מתפקידה. תמיר סטיינמן, כתב חדשות 12 בדרום ומי שהפך לפנים של הדיווחים מכל הסבבים שפתאום נראים זניחים, הקדים ואמר שהוא עומד לעשות מעשה חריג והבהיר שאין לו ברירה: הוא הקריא הודעות מבוהלות שקיבל מאזרחים, והשתמש בחשיפה שלו כדי להתחנן שיזרמו לשם כוחות. האקט הזה, שלכאורה מנוגד לכל עיקרון של עיתונות אחראית, היה הכרחי בנסיבות שנוצרו. בלי גורם רשמי באולפנים שיעשה סדר בכאוס (גם לא ביממה שלאחר מכן), אי אפשר לשפוט אותו. ובערב, כשהתמקם בעמדה לצד דני קושמרו, סטיינמן אמר ש"יש חברים שאני מפחד לדבר איתם כי אני יודע שהם לא יענו". בכך הוא ביטא את התחושה של כל צופה, שרק רצה למתוח את השמיכה מעל הראש ולהיעלם. אבל כשהממשלה עצמה מושכת את השמיכה ונעלמת, אולי עדיף להיזהר. 
    תמיר סטיינמן (צילום: חדשות 12)
    ביטא את התחושה של כל צופה. תמיר סטיינמן|צילום: חדשות 12
  5. המונח "גבורה" מרגיש די תלוש בהתייחס לעיתונאי עם שכפ"ץ וקסדה, בטח מול הסיפורים האזרחיים והצבאיים שכבר נחשפו ועוד ייחשפו, אבל הוא מרגיש בלתי נמנע במקרה של אדוה דדון. כן, דווקא אדוה דדון. מי שנשלחה לסביבת הטבח במסיבה ברעים נצמדה לישראלי קדוש בשם רמי, וכהרגלה הגדילה ראש בכל רגע אפשרי. בלי שום כוח צבאי בפריים, דדון ורמי משכו מהשדות את הניצולים אחד אחרי השני. טלפון, נ"צ, ניווט קטן, ועוד משפחה שיכולה לנשום לרווחה אחרי שהתכוננה לנורא מכל. לא צריך היה להתאמץ בשביל לראות את התמונות האלה - של כתבת, מתנדב וניצולים לבד בשדה - ולחשוב על תמונות אחרות ורחוקות. אותו כנ"ל לגבי גלעד שלמור, שסייע למשפחות באופן אישי, או אלוף במיל' ישראל זיו, פרשן קבוע באולפנים שהתראיין בשעות הערב כשהוא על מדים, אחרי שחיסל מחבלים מטווח אפס. והוא התייצב בלי שמישהו בכלל יקרא לו.
  6. סטיינמן ודדון הם אולי הדוגמאות הבולטות ביותר לאופן שבו התקשורת החזירה את האמון בה, אבל הם ממש לא היחידים. התחקירניות במערכות החדשות הפכו למוקד לאיתור נעדרים פרו בונו, כתבי דרום כמו אלמוג בוקר ברשת 13 יצאו מגדרם כדי לעשות סדר בעובדות, וגם המגישים הבכירים - שהוקפצו בהרכב מלא, מי מהבית ומי מחו"ל - התמודדו באופן מעורר השראה עם שיחות קשות מנשוא. משפחות שלוחשות מתוך הממ"ד, ילדה שראתה סרטון של אבא שלה נחטף, אח של חטוף שהיה צריך לעלות לשידור כדי להדגיש את המובן מאליו: אף אחד לא פנה אליו, ואין לו למי לפנות. "מעולם לא חוויתי יום שידורים כל כך קשה", סיכמה בכאן 11 אילה חסון, ולשם שינוי הייתה הצדקה לכך שהעיתונאי עצמו הפך לסיפור. בהיעדר גורם רשמי לסמוך עליו, גם דני קושמרו הוא נחמן שי ראוי.
  7. ואי אפשר להתעלם מאלה שאכזבו, מתבקשים ככל שיהיו. בעוד שעמית סגל, ענייני ומפייס בהרבה מימי קרבות הסימטריה של שומר החומות, השיג אישור רבני והתייצב באולפנים כבר בצהרי השבת - בערוץ 14, ערוץ ה"חדשות" שנקרא "עכשיו" 14, העדיפו לשמור עליה בזמן שאף אחד לא שומר על המדינה. לרגע עוד היה נראה שהם דווקא מתעלים על עצמם, עם הודעה מטעם המגיש בועז גולן על כך שגם הם מתגייסים ושהשידור חסר התקדים בשבת יחל בעוד זמן קצר. אבל אז הם התקפלו, והציוץ נמחק. 


    כך, הצדיקו ב-14 את כל הביקורות הקשות שנכתבו עליהם בעבר. כל מי שחשב שהצורך המוצדק בתקשורת עם אג'נדה ימנית מובהקת חייב לעבור דרך מעוז הפייק וגלגולי העיניים הזה, קיבל בדיוק את מה שביקש. כי בזמן שמשרד התחבורה נמרח שבת שלמה עם רכבות לחיילי מילואים, מי שהקימו מערך הסעות מרשים הם דווקא "אחים לנשק". בזמן שהטרולים מהטוויטר מחפשים על איזה סמל שמאלני להפיל את המחדל התורן, יאיר גולן חילץ במו ידיו ניצולים מהטבח במסיבה. ובזמן שהתקשורת הישראלית תפקדה מעל ומעבר ביום שבו מדינה שלמה התעוררה לחלום בלהות, התברר שלחלקים ממנה עוד יש דרך ארוכה.