כשזה מגיע לאורי גלר, גם סרט דוקו יחצ"ני לחלוטין - כלומר כזה שאין בו שאלות, ביקורות או מבוכות - הוא אופציה לא רעה. וב"אורי גלר: האוצרות הסודיים", סרט הדוקו החדש שזמין ב-HOT8, מהר מאוד מבינים שלא נקבל יותר מזה מאחד האנשים הכי מעניינים בישראל. זה המקסימום שהוא מוכן לתת, ואפשר לחיות עם זה.
הסרט, הפקה בריטית שכמובן נעשתה בשיתוף גלר עצמו, נועד בעיקר לקדם את המוזיאון שלו שהוקם לפני כמה שנים ביפו. גלר מספר שם, באנגלית, על ההחלטות שגלגלו אותו לעיר העתיקה עם כמות אדירה של מזכרות ואוספים, ומעיד בעצמו על האגרנות שלו. יש שם גם את מסכת המוות של שופן אבל גם מכשירי בלקברי ישנים, ומן הסתם המון כפיות מכופפות. "לא אכפת לי יותר, אם זה אמיתי לא אמיתי", גלר אומר בסוף הסרט בהתייחסות למיתוס סביבו, "זאת התופעה: איך הצלחתי להחדיר את כיפוף הכפיות לתרבות העולמית".
מתוקף היותו דמות צבעונית ומסקרנת בקנה מידה בינלאומי - כמה אנשים אתם מכירים שהסתכסכו עם פאקינג פוקימון? - גלר הוא איש שמצדיק כל תיעוד אפשרי. ואם מה שאפשרי זה סרט באורך מלא על בוידעם בשווי שישה מיליון שקלים, שיהיה. גלר מעדיף לדבר יותר על המאמצים שנדרשו לו להכנסת קאדילק למוזיאון, ופחות על המסע שעבר עד מקומו באקלים הפיזי והדיגיטלי הנוכחי. כי מבחינתו החיים אפילו מתרחשים במציאות מקבילה שבה אפשר לדבר על החברות עם מייקל ג'קסןו כאילו לא קרה כלום. זה מוזר, וזה אמור להכעיס, אבל ככה זה כשמושא הסרט הוא גם האיש שמחזיק במושכות. ובסופו של יום, "האוצרות האבודים" אמור להוכיח לנו רק דבר אחד, שבכל מקרה ידענו: אורי גלר הוא אכן בן אדם אמיתי - והוא משלנו.