יחסי ציבור הם לא הבעיה של "ימי הפיק", סרט הדוקו של שי להב ורון עומר על חייו ומותו - אבל בעיקר חייו - של צביקה פיק. יש בו גישה נדירה, גם אם מצומצמת, לאייקון מוזיקלי שמיעט להתראיין בימיו האחרונים; יש לו תזמון מושלם מכל הסיבות הלא נכונות, שנה בדיוק לאחר שפיק הלך לעולמו בגיל 72; וכבר יש לו סערה אחת לפחות ברזומה: יזהר כהן ושי כרם, שני אנשים שליוו את פיק לאורך השנים, התבטאו נגד שילובו של העורך והשדרן יואב קוטנר בשורת המרואיינים. צפייה בסרט מוכיחה שכל המהומה הייתה קטנונית למדי, משני הצדדים, ודווקא בגלל זה היא מרגישה כמו מזכרת אחרונה הולמת מפיק.
נחזור להתחלה, שהיא בעצם הסוף: מותו של פיק בקיץ שעבר, אחרי שנים שבהן הרבה להסתגר בביתו בעקבות אירוע מוחי שעבר, הגיע כשהמאסטרו כבר הספיק להתייצב פעם אחת מול המצלמות של היוצרים. "ימי הפיק"', שזמין מעתה ב-yes דוקו אחרי בכורה בפסטיבל דוקאביב, הפך תוך כדי תנועה לא רק לסקירה של גוף יצירה אלא גם לסרט פרידה - והוא עושה עבודה נהדרת בשני התחומים. המוזיקה שוכנת שם לצד חיי המשפחה, וההתמקדות ברגעי השיא לא באה על חשבון רגעי השפל הכואבים. זוהי יצירה דוקומנטרית שלמה, מקיפה ויסודית, כזו שעדיפה לחלוטין על פני אינספור סרטי הדוקו-סלב היחצ"ניים. היא מכירה ביבלות בלי לדרוך עליהן, ומשלבת את האנשים הכי קרובים לפיק בלי להעניק להם שליטה על התוכן.
בין המפיקים והאמרגנים, המוזיקאים והעיתונאים, האקסיות ונשות הסוד - ישנו קוטנר, מי ששיחק תפקיד גדול בתהילתו של פיק אבל דווקא מהכיוון ההפוך. קוטנר נמצא ב"ימי הפיק" על תקן איפכא מסתברא, זה שעמד בשערי הרדיו והתריע בזמן אמת שהמוזיקה של פיק היא מוזיקה נחותה. אפילו אם הוא עדיין מסרב להודות בזה, ברור שהוא טעה. קוטנר משתמש במונחים כמו "אלטרנטיבה למיינסטרים", "ישראל השנייה" ו"הפושטקים במועדונים", חופר לעצמו בור שהוא נופל אליו בלי בעיה. ובכל זאת, טוב שהוא שם. לא רק בשביל להבהיר עד כמה פיק התקשה להגיע לפיק, אפילו כשהתחיל לבצע שירי משוררים, אלא גם בשביל להבהיר ש"ימי הפיק" הוא בראש ובראשונה סרט ענייני.
למרות שניתן היה לתת לקוטנר במה קצת פחות נרחבת ומתגרה, כי ניכר שהוא די נהנה להסביר למצלמה עד כמה פיק היה "פאתט" כשהגיע לשפל, הוא כן מצליח לתווך את העמדה שבה הוא תומך. "תיקח אותו לשיחה אמיתית, הוא יגיד 'כן, כן, אני רציתי לשרוד, רציתי להצליח, אני יודע שזה לא טוב'", מסביר קוטנר את השנים שבהן הקריירה של פיק איבדה את הצפון. זו הייתה יכולה להיות שיחה מרתקת, והיא כבר לא תתקיים לעולם. פיק, שמתואר גם על ידי חבריו הטובים ביותר בתור חידה, היה מעין ציור רורשאך אנושי. והבאת פרשנות מאתגרת יותר כמו זו של קוטנר אולי מעוררת אי נוחות - אבל היא הכרחית.
ובכל מקרה, "ימי הפיק" גדול יותר מסך סכסוכיו והתקטננויותיו. זהו סרט בקנה המידה האידיאלי לאגדה כמו פיק, כולל פרק סיום כואב וחשוף על ימיו האחרונים. הצעיר שגדל עם תסרוקת קסדה מחרפנת והקפיד שלא ללכת עם שורטס סיים את חייו בודד יותר מאי פעם, בעודו מספר לכל מי שרק ישאל על שאיפותיו המקצועיות העתידיות. כשלהב שואל אותו בשיחת הטלפון האחרונה ביניהם, שבוע לפני מותו, על איזה הופעות הוא בדיוק מדבר, פיק מצליח לשלוף רק את הפסטיגל שנערך שנה קודם לכן. ככה, בין השורות ומבלי לדבר על זה מפורשות, מתחדד עד כמה קשה הייתה המציאות שאיתה נפרד מהעולם. אולי החיבוק האדיר שהוא קיבל בשנה מאז מאותו, שלא נפל מהחיבוק אחרי מותו של אריק איינשטיין שהוא כל כך רצה להשתוות לו, בכל זאת הגיע מאוחר מדי.