בשביל להבין את הכוח הציבורי של יהודה משי זהב מספיק היה לפתוח מתישהו בעשורים האחרונים את הטלוויזיה. אבל אם, במקרה, זה לא הסתייע - אפשר להבין אותו כעת, דרך צפייה ב"משי זהב". לא רק בגלל הסיפורים שמובאים בסדרה התיעודית של כאן 11, אלא גם בגלל העובדה ששלוש שנים לאחר מותו, המתלוננות והמתלוננים נגד משי זהב עדיין מפחדים לחשוף את זהותם. אין כמעט נבל או טורף מיני שהעדויות נגדו לא הגיעו לשלב ה"בפנים גלויות". אצלו האימה הייתה כל כך גדולה, כל כך רחבת יריעה, שהיא ממשיכה להתקיים כשהוא כבר איננו.
"משי זהב", שנוצרה על ידי שרון יעיש, יואב לשם ובת דור אוז'לבו, הייתה יכולה לעשות לעצמה חיים קלים ולארוז את כל מה שכבר נחשף על מפלצת החסד למוצר טלוויזיוני טוב. הוא היה מעורר באזז, מציף מחדש את הפרשה שהסתיימה לפני שלב השגת הצדק, לא מן הנמנע שאפילו היה נמכר לאיזה נטפליקס - כי באמת שאין הרבה סיפורי "עלייתו ונפילתו" בממדים כאלה. אבל לא: הסדרה בת ארבעת הפרקים, כולם נמסרו מראש לביקורת, מצדיקה עוד יותר את קיומה עם שורת גילויים חדשים ומהדהדים. ובניגוד למה שניתן היה לצפות לו בסדרות מסוג זה, הגילויים הללו לא מגיעים בהכרח מכיוונן של עדויות הנפגעים. יחד עם אהרן רבינוביץ' ושירה אלק, עיתונאי "הארץ" שהיו הראשונים לחשוף את הפרשה, המיתוס על יהודה משי זהב נסדק מכל זווית אפשרית.
ולמרות שמדובר, כאמור, במקרה יוצא דופן של "עלייתו ונפילתו" - "משי זהב" לא נופלת בפח המתבקש של בניית הסיפור אך ורק באופן כרונולוגי. נפילתו של יו"ר זק"א לשעבר, ומי שעל פי העדויות תקף מינית באופן שיטתי נשים, גברים וילדים (כולל לפחות ילד אחד בן 5), נוכחת שם למן הרגע הראשון. בדיוק כמו שהפגיעות המיניות נכחו בקורות חייו עוד לפני שהמציא את הדמות הציבורית שלו. ולא סתם נעשה כאן שימוש במילה "המציא": כבר בפרק הראשון מגלה "משי זהב" הסדרה כי משי זהב האיש, זה שמכר בכל הזדמנות אוריג'ין סטורי על הפיגוע בקו 405 שגרם לו לשנות את דרכו, ככל הנראה חרטט אותו באופן מוחלט. כך גם הגדרתו כאחד ממייסדי זק"א, על אף שהקמת הארגון לא באמת נעשתה במו ידיו. ככה זה כשתחקירני תוכניות האירוח דאז הסתמכו על מקורות ברמת אמינות של ויקיפדיה.
כן, יש הרבה דברים ואנשים שיוצאים רע ב"משי זהב" - אבל איכשהו אחד הבולטים בהם הוא דווקא תוכניות הטלוויזיה הרבות משנות ה-90 והאלפיים, שאכלו את הסיפורים שהמרואיין הטרנדי מכר להן בלי לפקפק בהם ולו לרגע. תוך תשומת לב יוצאת דופן לניואנסים, כמו סידור הכיפה הכפייתי או הצגת המנטרות שחזר עליהן שוב ושוב ושוב עם אותו סיפור בדיוק, "משי זהב" היא תצוגת תכלית של עיתונות חוקרת, של עיתונות אמיתית. של אנשים שנוטלים סיכונים מרחיקי לכת כדי להשיג תשובות. רבינוביץ' ואלק הם נושאי הדגל של מלאכת התחקירנות, אם כי לא כל כך ברור מדוע הסדרה התיעודית זקוקה לכל כך הרבה שחזורים דרמטיים בהשתתפות עיתונאים שמה להם ולזה. כך גם לגבי האנימציה של אותו פיגוע בקו 405, או הבחירה להציב מול המצלמות דווקא את יהודה היס. האם הבוגר של כמה פרשות מטרידות, והאיש שלכאורה שמר בצנצנת את לבו של דודו טופז, הוא פרשן הכרחי?
לצד תחקירם פורץ הדרך של רבינוביץ' ואלק, זכור במיוחד גם התחקיר של "עובדה" על משי זהב, ששודר כמה שבועות לאחר מכן. לא רק בגלל תוכנו, אלא בגלל שבבוקר השידור בחר משי זהב לנסות לשים קץ לחייו. הוא למעשה הצליח, ונכנס לתרדמת שנמשכה עד מותו בשנה העוקבת. אבל מעכשיו, כך נראה, כשידברו על האיש שעשה מיזנסצנה לקורבנות בזירת פיגוע (כן, עוד גילוי חדש), ידברו על הפרויקט עוכר השלווה של יעיש ושותפיה. בגלל אותן חשיפות, בגלל ההתעמקות בקשריו הרקובים והמאפיוזיים עם המשטרה, בגלל חומרי הארכיון הרבים - החל מעיתונים שכבר באייטיז קראו לו "מנוול" ועד לריאיון הנבואי אצל גיל ריבה. בגלל המרואיינים המרתקים, לעיתים אף הססגוניים, כמו קצין המשטרה לשעבר שעושה רושם שקצת מתגעגע למנוח.
עד עכשיו, עם עליית "משי זהב", עוד ניתן היה להתייחס אליו כאל "דמות מורכבת". העידן הזה נגמר. ארבעת הפרקים שמביא התאגיד מדגימים כיצד אין באמת מתיחות בין מעשי החסד שהוביל למעשי הזוועה שביצע במחשכים - כי גם הצדדים הטובים יותר היו נגועים במניעים אפלים, מפוקפקים, ייתכן שאף שקריים. ליהודה משי זהב היה מבנה אישיותי אכזרי אך מרתק, עם עיסוק עצמי חסר בושה בתקופות שבהן עוד לא התרגלנו לזה. ולמרות כל זה, והתזכורת לכך שהעולם מתנהל כיום עם חלאה אחת פחות, "משי זהב" עדיין מרגישה כמו הזדמנות להיבנות ממנה. היא מציפה בחוכמה את חוסר האמון ההדדי בין המגזר החרדים למשטרה, היא מוכיחה בפעם המיליון עד כמה אין תחליף לעיתונות טובה. צדק כבר לא יושג כאן, אבל אולי תצא ממנה איזושהי תקווה.