קשה להאמין, אבל כמעט עשר שנים חלפו מאז ש"ג'יין הבתולה" עלתה לראשונה למסך. הסדרה של רשת The CW אמנם לא שמרה על רמה אחידה לאורך חמש עונותיה, אבל היא זכתה להצלחה אדירה: המבקרים אהבו אותה (ובצדק), הצופים התמכרו אליה (ברור למה), נטפליקס רכשה את זכויות השידור שלה. ואי אפשר לדבר על "ג'יין הבתולה" בלי לדבר על הכוכבת הראשית שלה: ג'ינה רודריגז, שהיה זה תפקידה הטלוויזיוני הגדול הראשון. האיכויות של רודריגז – שעוברת מסך כאישה חיננית ונגישה מאוד – הפכו את ג'יין לדמות מעוררת הזדהות, והיא אף זכתה על התפקיד הזה בפרס גלובוס הזהב.
אבל כאמור, כמעט עשר שנים חלפו מאז שעלתה הסדרה (וארבע מאז שהיא הגיעה לסיומה) - ורודריגז עדיין מזוהה באופן די בלעדי עם "ג'יין הבתולה". מאז שנגמרה "ג'יין הבתולה" היא לא הובילה אף סדרה בולטת (וגם לא סרט), ועבדה בעיקר בדיבוב (למשל בסדרה "כרמן סנדייגו" או ב"פה גדול", שבה דיבבה את הדמות של ג'ינה אלוורז). והנה הגיע, לכאורה, הרגע של רודריגז לזרוח שוב על המסך הקטן: לאחרונה נחת בדיסני+ "עדיין לא מתים" ("Not Dead Yet") של רשת ABC, סיטקום עם טוויסט על טבעי שבו מככבת השחקנית בתפקיד הראשי. אבל אחרי הצפייה ב"עדיין לא מתים" קשה שלא להגיע למסקנה המבאסת – רודריגז אמנם לא מתבזה פה, אבל היא בהחלט מתבזבזת.
ב"עדיין לא מתים" רודריגז היא נל סראנו, אישה בשנות השלושים המאוחרות שנמצאת בנקודת שפל של חייה: לפני חמש שנים היא עזבה את הקריירה שלה כעיתונאית לטובת מעבר ללונדון עם בן הזוג שלה, אבל עכשיו, כשהוא נפרד ממנה, היא צריכה לחשב מסלול מחדש - ושבה לקליפורניה עם שאריות הערך העצמי שנותרו לה. וכשנל חוזרת למערכת העיתון שבה עבדה, בתקווה להתחיל מאיפה שהפסיקה, היא מגלה שהרבה השתנה בזמן שנעדרה. סאם, החברה הכי טובה שלה (האנה סימון, סיסי מ"הבחורה החדשה"), מצאה כתף תומכת בדמות לקסי (לורן אש, "סופרסטור") הקולגה הקפוצה ששתיהן נהנו ללעוג לה יחד בעבר; מה גם שאותה לקסי היא עכשיו הבוסית הגדולה. וגם במישור המקצועי נל מתקשה להשתקם, ובלית ברירה היא לוקחת את המשרה הפנויה היחידה במערכת העיתון: כתיבת טורי הספדים.
והנה מגיע הטוויסט העל טבעי: נל רואה אנשים מתים. כלומר, כשנל מתחילה לכתוב את טור ההספד הראשון שלה - במקרה הזה, של כותב ג'ינגלים בשם מונטי - הוא מופיע מולה כרוח רפאים. בהתחלה היא נחרדת, בהמשך היא מבינה שרק היא רואה אותו, מאוחר יותר היא מתרגלת לנוכחות שלו וגם מרוויחה ממנה. וכך קורה, באופן סדיר למדי, לאורך הסדרה: בכל פרק פוגשת נל במנוח שעליו היא כותבת, מרכיבה אוזניות כדי שסובביה לא יחשבו שהיא מדברת עם עצמה, ולומדת שיעור או שניים לחיים.
גם ב"ג'יין הבתולה" גילמה רודריגז תפקיד עם קונספט ועם משקל – אישה רגילה שהיא גם "המיועדת" במידת מה, שהיא כמו כולנו אבל מיוחדת, שיש לה איזו עוצמה מיסטית, אם תרצו. אבל ב"ג'יין הבתולה" היה ברור למה דווקא ג'יין, מכולם, נסחפת לטירוף הטלנובלי הזה; למה היא עומדת במרכז, למה הכל קורה *דווקא* לה. ב"עדיין לא מתים", לעומת זאת, לא ברור למה הכוח האדיר הזה ניתן דווקא לנל (מה גם שהיא לא עושה איתו דברים מאוד מעניינים). ומעבר לזה, פורמט רוחות הרפאים לא מחזיק. הוא נחמד בפרק הראשון אבל מתחיל למצות את עצמו בפרק השלישי, כשנל שוב מקבלת מבטים מאנשים שחושבים שהיא מדברת לעצמה.
ג'ינה רודריגז מתאמצת לתעל גם ל"עדיין לא מתים" את התכונות שהפכו אותה לג'יין, וניכר שהיא משתדלת להפיק את המיטב מהתפקיד הזה. אבל חייכנית וחביבה ככל שתהיה, אין לה הרבה עם מה לעבוד כאן. הדמות שלה נשארת די שטוחה, ולא עומד הרבה תוכן מאחורי המילה "אסון" שבאמצעותה היא מתארת את מצבה הנוכחי בחיים. גם חברי הקאסט האחרים לא פורחים בסדרה הזו, ולא באשמתם. הדוגמה המתבקשת ביותר היא ריק גלסמן, ששיחק בעבר בגרסה האמריקאית של "על הספקטרום" ומגלם כאן את אדוארד, השותף האוטיסט של נל. זו דמות עם הרבה פוטנציאל אבל הוא לא מתממש, פשוט כי רוב השורות שמקבל אדוארד קשורות לאוטיזם שלו, והתוצאה מרגישה קצת יותר מדי כמו שיעור חינוך.
הפרקים של "עדיין לא מתים" אורכם כ-21 דקות, וזה דווקא מרענן בתקופה בה אפילו קומדיות מרשות לעצמן להקדיש 50 דקות לפרק. אבל נראה ש"עדיין לא מתים" דווקא הייתה זקוקה לעוד זמן – פשוט כי היא לא מספיקה לעשות את כל מה שהיא מבטיחה לעשות: כסיקטום-מקום-עבודה היא די כושלת (מדי פעם מבליחה כאן בדיחה מצחיקה, אבל היא נבלעת בין שאר הבדיחות הלא מצחיקות), כסדרה על טבעית היא דלה למדי, וכ"סדרת בנות" טיפוסית היא פשוט לא אמוציונלית מספיק כדי לבלוט (והשיעורים לחיים שהיא מציעה לא באמת מחדשים כלום). אולי "עדיין לא מתים" הייתה עובדת טוב יותר כדרמה קומית עם פרקים בני 40 דקות, שהיו מאפשרים לה להעמיק יותר את הדמויות ולחדד את ההיגיון הפנימי שלה.
תוסיפו לכל זה את העיצוב האפרורי להחריד של הסדרה. אין צבעוניות אופיינית, אין אפקטים מיוחדים, הצילום שגרתי, או בקיצור - הוויזואליה של "עדיין לא מתים" פשוט לא תופסת את העין. הסדרה הזו היא אמנם לא כישלון מוחלט, אבל היא רחוקה מלהיות מוצלחת – ולא יקרה כלום אם תדלגו עליה.