בין אינספור תוצרים דוקומנטריים עוכרי שלווה, ומכל המקומות בעולם, דווקא תעשיית סדרות הילדים והנוער הישראלית היא החלוצה בגזרת העיבוד הדרמטי של מה שעוד קורה כאן. זה התחיל, למשל, עם ליהוקו של איתי רגב ששוחרר מהשבי לתפקיד משחק - ונמשך כעת עם "הדברים שהלכו לאיבוד", דרמת נוער בת שלושה פרקים מבית כאן חינוכית, שהיא גם הדרמה הישראלית הראשונה על 7 באוקטובר. שבעה חודשים בדיוק אחרי השעות האיומות ההן.
"הדברים שהלכו לאיבוד", שעלתה לרגל יום הזיכרון, הגיעה במהירות למסך בזכות זמני ההפקה הקצרים שנדרשו עבורה - עניין מוכר באגף הצעיר של הטלוויזיה. אבל אולי היא גם עלתה כל כך מהר כי הבינה מי הראשונים שצריך לתווך להם את מה שקורה כאן: בני ה-18 ומטה. בניגוד למטוס שמתרסק, לא עלינו, כאן המבוגרים נדרשים לעטות את מסכות החמצן המטפוריות דווקא לילדים, לפני שיעשו זאת לעצמם. לנסות למסגר עבורם חלקים ממגה-אירוע כל כך נורא, שאין באמת איך למסגר ואין באמת איך להמשיך ממנו הלאה.
את "הדברים שהלכו לאיבוד" יצרו עדן גוריון ("פלמח") ויאיר פרי ("מקיף מילאנו") וביים רומן שומונוב ("כל עוד בלבב") ומשחקים בה אחינועם מויאל, ברק שמואל דקסלר, ריטה שוקרון, אוהד קנולר, מיכל ינאי ואחרים. עבור שוקרון, שמגלמת רכזת בבית ספר המנהלת את טקס יום הזיכרון, מדובר בפרויקט קרוב באופן בלתי נתפס - גם היא הייתה בין מסתגרי הממ"דים של 7 באוקטובר, וחולצה עם משפחתה מכפר עזה לאחר 20 שעות של חרדה. אבל "הדברים שהלכו לאיבוד" מתמקדת דווקא באספקט אחר של אותו יום, ועוסקת במשפחה שכולה של נרצחת נובה.
מוקד העלילה הוא רונה (מויאל), אחותה הצעירה של הנרצחת ומי שמתקרבת ליום הזיכרון עם מעט מאוד עניין באירוע. אז נכנסים לתמונה מספר משתנים שיעזרו לה לחטט בפצע, לרבות בן שכול מנוסה ממנה, שאביו נפל בצוק איתן. הדרמה עצמה, כואבת ככל שתהיה, רחוקה מלעבור באמינות - בעיקר בגלל הופעות המשחק - אבל ל"הדברים שהלכו לאיבוד" יש הרבה מאוד הקלות שהיא הרוויחה בתעוזה. תעוזה להיות הראשונה לגעת בטראומה שעוד נמשכת, ותעוזה לגעת בה *ככה*.
באופן די מפתיע, בטח בהתחשב בזירת ההתרחשות של סדרת נוער, "הדברים שהלכו לאיבוד" מרשה לעצמה לצפצף על חוקים לא כתובים שגם סדרות למבוגרים מכפיפות אליהם את עצמן. היא מנכיחה את הזעם הבוער על הצבא בקרב נפגעי 7 באוקטובר ומשפחותיהם, סודקת קלות את טאבו הצפירה ביום הזיכרון, ואפילו מציגה לרגע ניצול של השכול בשביל להשיג עבורו הטבות. העיסוק שלה באבל הוא לא כזה שנעטף בצלופן, כי בכל מקרה בלתי אפשרי לעטוף אותו. וככה קל ל"הדברים שהלכו לאיבוד" לדלג על שאלת ה"אולי זה מוקדם מדי" לסדרות על המלחמה שעדיין כאן. בטח שזה מוקדם מדי. אבל במקרה הזה, יכול להיות שזה תמיד ירגיש ככה.