"פנומנלית", "נהדרת", "האמי כבר בדרך", "אחת מהסדרות הכי טובות של נטפליקס זה שנים": "עצבים" ("BEEF" במקור), דרמת הנקמה שעלתה לנטפליקס בסוף השבוע האחרון, הפכה לחביבת הקהל והמבקרים ברגע. היא התברגה, כמובן, לרשימת עשרת התכנים הנצפים ביותר בנטפליקס ישראל, וגם הפכה לנושא שיחה חם ברשת. ההייפ הזה יכול לגרום לצופה הניגש אליה עכשיו לאחד משני דברים: התאהבות מיידית או אכזבה כואבת.
אבל טוב, בעצם, כבר קראתם את כותרת של הכתבה, אז אתם יודעים מצוין מה השורה התחתונה של הביקורת הזאת. "עצבים" מקיימת את כל ההבטחות שלה. ככה פשוט. היא קומדיית אקשן משובחת, שבשיאה אף מזכירה שניים מסרטי הנקמה הטובים ביותר אי פעם, אם אתם שואלים אותי: "קיל ביל" ו"פרזיטים".
הסדרה הקצרה (עשרה פרקים של חצי שעה) נחתה בנטפליקס בסוף השבוע, כאמור, ומבלי שזכתה ליותר מדי יחסי ציבור לפני עלייתה. באנגלית היא נקראת "ביף", והכוונה היא לא לביף מסוג בשר אלא לביף מסוג מריבה, בסלנג אמריקאי. ולמה מריבה ועצבים, ולמה בכלל כל השליליות הזו? לא שאלתם, אבל אני בכל זאת אענה: כמה פעמים חלמתם לגרום לבן אדם החוצפן שהרגיז אתכם בכביש לשלם על המעשים שלו? רציתם להוציא עליו את כל העצבים שצברתם, את כל התסכולים שהחיים המטירו עליכם? אינסוף, ככל הנראה, אם אתם ישראלים בנפשכם ומחזיקים רישיון נהיגה בתוקף. ובכן, "עצבים" היא מה שהיה קורה אם היינו עושים משהו עם הפנטזיות האלה.
הכל מתחיל כשדני צ'ו (סטיבן יאון), קבלן בנייה קשה יום, מנסה להחזיר תנור שרכש אבל לא מוצא את הקבלה. רילייטבל. וגם מעבר לזה - הכל סוגר על דני, כלום לא מצליח לו; בן הדוד שלו איבד את העסק המשפחתי אחרי שסחר בסמים, האח הבטלן שלו מהמר בקריפטו במקום לעבוד, ואם כל זה לא מספיק, גם ההורים שלו לוחצים עליו שיקנה להם בית ושימצא כבר אישה קוריאנית כשרה. התנור שאי אפשר להחזיר לחנות הוא רק הקש ששבר את גב הקבלן. מתוסכל, הוא מאיץ כשהוא יוצא מחניית הכלבו, מבלי לשים לב שהוא כמעט עושה תאונה עם איימי לאו (אלי וונג).
גם איימי מרגישה שהחיים סוגרים עליה. היא עובדת בלי סוף, המיילים לא מפסיקים להגיע ולהכביד עליה, ועסקה אחת עתידית רובצת עליה כעננת לחץ שממררת את חייה כבר שנתיים. הבת שלה מתנהגת באלימות, חמותה מציקה על שיפוץ הבית, ובעלה, ג'ורג' האמן, יוצר כדים מכוערים שאף אחד לא מעוניין לרכוש (והוא לא מוכן להכיר בכך). השיח ביניהם מלא בקלישאות ניו אייג'יות, וזה גם מה שאיימי מנסה לשדר החוצה לעולם; הבעיה היא שאיימי היא פצצת זמן מתקתקת, שמאיימת להתפוצץ בכל רגע. היא מעמידה פנים שהכל בשליטה כשבעצם שום דבר לא בשליטה. ועכשיו גם האידיוט הזה כמעט נכנס בה בחנייה של הכלבו.
איימי העצבנית נבהלת ומתגרה בו, אבל דני הוא לא אחד שיוותר בלי מאבק. הזעם על הכביש הופך לסצנת מרדף מכוניות מדהימה, אחת הטובות שנראו על המסך בשנים האחרונות. אבל מרדף המכוניות הוא רק ההתחלה של ריב קטנוני להדהים שמידרדר למחוזות לא צפויים בין איימי לדני. והריב חושף עוד ועוד אמיתות על מערכות יחסיהם של השניים עם משפחותיהם וחבריהם; הוא משרטט דיוקן מהפנט על כסף, שקרים, אהבה, נקמה ואלימות. ואז עוד קצת מכל אלה.
"עצבים" מתהדרת בקאסט מרשים, עם שמות שחלקם הספיקו להדהד גם בישראל. ב"עצבים", כאמור, מככבים סטיבן יאון (גלן מ"המתים המהלכים", "אין מצב" ו-"מינארי", עליו הוא גם היה מועמד לאוסקר), ואלי וונג – אחת מהקומיקאיות הכי מוכרות בעולם כרגע, הודות לספיישלים המצליחים שלה בנטפליקס. בשנים האחרונות וונג עושה צעדים ראשונים בעולם המשחק, וטוב שכך, כי ב"עצבים" היא מוכיחה עד כמה היא שחקנית נפלאה. ומלבד וונג ויאון, בסדרה מופיעים עוד כמה פרצופים מוכרים: אשלי פארק ("אמילי בפריז") מגלמת את אחת מהנשים העשירות בשכונה, וג'סטין ה. מין, שאולי מוכר לכם מ"אקדמיית המטרייה", מופיע גם הוא. בולטים לטובה יאנג מזינו הנפלא בתפקיד פול, ופאטי יאסוטאקה, שמגלמת את פומי.
ומאחורי הקלעים? ובכן, יוצר הסדרה הוא לי סונג ג'ין, ואפשר להניח בזהירות ש"עצבים" היא רק יריית הפתיחה שלו, ושזו לא הפעם האחרונה שנשמע עליו. אבל במיוחד צריך לדבר על חברת ההפקה שעומדת מאחורי "עצבים": A24, שנחשבת לאחד מהשמות העולים הגדולים בתחום. מאחוריה הצלחות קולנועיות כמו "מידסומר", "ליידי בירד" ו"יהלום לא מלוטש", וגם "אור ירח" (זוכה פרס האוסקר לסרט הטוב ביותר ב-2017) ו"הכל בכל מקום בבת אחת" (שהיה הזוכה הגדול של הטקס השנה). בטלוויזיה, אגב, הפיקה A24 את אחת הסדרות הכי מוערכות של התקופה – "אופוריה". בקיצור, כדאי להתחיל לשנן את השם במקום רק לחזור על המנטרה "זה של HBO, זה חייב להיות טוב". מעתה אמרו: "זה של A24, זה בטח מדהים. מה, לא שמעת עליהם? מביך".
"עצבים" לא מסתפקת בקאסט מרענן ובסצנות אקשן מבוימות לעילא. קשה להתעלם מהאסתטיקה המרהיבה שלה; הצלם שחתום עליה הוא הצלם של "הכל בכל מקום בבת אחת", וגם כאן הוא יוצר שפה ויזואלית מהפנטת. התסריט מלא בטוויסטים מפתיעים, ולא, אני לא מדברת רק על השיער של איימי. כל כך הרבה פעמים לאורך הפרקים מתקבלת התחושה שהגיע הסוף, זהו, סגרנו מעגל, הכל תם והושלם – ואז, משהו ענק קורה והאש ניצתת שוב. אז נכון, הנקמה הטובה ביותר מוגשת קרה, אבל זו של "עצבים" דווקא מוגשת רותחת ומדממת, והיא פשוט נהדרת.
זו כבר תקופה ארוכה ש"סדרה של נטפליקס" זו שם קוד ל"סדרה שטחית ומהנה" (או "סדרה שטחית" במקרה הרע) - אז בכנות, לא ציפינו מענקית הסטרימינג ליותר מדי. אבל מתברר שגם נטפליקס יכולה להוציא משהו טוב כשהיא באמת רוצה.