לא ברור אם נשארו יותר מדי שמות ברשימת שחקני הקולנוע שמעולם לא ערקו לטלוויזיה, אבל עכשיו גם נטלי פורטמן יורדת ממנה. הייצוא הכי בכיר של ישראל להוליווד - אם בכלל אפשר להתייחס אליו כאחד - מובילה בפעם הראשונה סדרת דרמה משל עצמה, כשלצדה ייצוג כחול-לבן נוסף: עלמה הראל, הבמאית מאחורי "האני בוי" הקטן והמהולל שזהו הפרויקט הראשון שלה למסך הקטן. ובין חברי הקאסט מסתתר גם ברט גלמן ("דברים מוזרים"), ידיד ישראל אינטנסיבי למדי בשנה האחרונה, אז בכלל נחמד.
את "האישה באגם" ("Lady in the Lake"), המיני-סדרה החדשה של אפל TV פלוס, יצרה הראל על סמך רומן בעל אותו השם מאת לורה ליפמן. היא מתרחשת בבולטימור של שנות ה-60 - לא זמן טוב להיות בו אישה שחורה, וגם לא אישה יהודייה - ומתמקדת בשתי נשים מאותם שוליים ושולי-שוליים: מאדי שוורץ (פורטמן) וקליאו ג'ונסון (מוזס אינגרם, "גמביט המלכה"). השנייה כבר איננה, ופלאשבקים לאורך הסדרה חוזרים לחייה ולנסיבות מותה. הראשונה מפתחת אובססיה לאותו מוות, ומחליטה לחקור אותו בכוחות עצמה.
האובססיה של מאדי תקפה לא רק למוות של קליאו, אלא גם להיעלמותה של צעירה נוספת מהקהילה שלה - אירוע שגורם לעקרת הבית היהודייה להמציא את עצמה מחדש בתור עיתונאית חוקרת. ועל אף ש"האישה באגם" המקורי נכתב בהשראת אירועים אמיתיים, הראל דואגת לשלב פה אווירה קולנועית, חלומית, מיסטית כמעט. "עד שהאריה יספר את הסיפור שלו, הצייד תמיד יהיה הגיבור", קליאו אומרת למאדי בקריינות מבעד לגופתה, "בחיי הייתי קליאו ג'ונסון, אבל במותי הפכתי לאישה באגם".
בין אלמנטים מוזיקליים לטלנובלה צנועה - חלק מהמהפך של מאדי כולל גם ניתוק כמעט מוחלט מחייה הקודמים, ומרגיש חפוז וקפריזי מדי בהתחשב בנסיבות - "האישה באגם" היא סדרה ברוח התקופה של אז. תקופה עמוסת גזענות כשלבנים עוד בקושי ידעו שיש כזה דבר, תקופה שבה הפעילות החברתית החשובה של קליאו הייתה דווקא בעוכריה. ולמרות שצריך לצפות בה במנותק לחלוטין ממה שעיניים ישראליות רואות בה, בטח עם המעורבות של דמות בכירה בציר ירושלים-הוליווד כמו פורטמן, פשוט אי אפשר. וזה בסדר, כי דיונים על המחיר של נערה יהודייה בבולטימור של הסיקסטיז בהכרח יזכירו את הדיונים על המחיר של 120 צעירות, צעירים, מבוגרות ומבוגרים בעזה של 2024.
פרק הפתיחה של "האישה באגם" - הראשון מתוך שבעה, כולם נמסרו מראש לביקורת - נחתם עם שקופית לזכרו של ז'אן-מארק ואלה, שהיה גם אחד ממפיקיה בפועל. הבמאי המבריק מאחורי "שקרים קטנים גדולים" ו"מועדון הלקוחות של דאלאס" אומנם הלך לעולמו עוד לפני שהמצלמות של הראל הופעלו בפעם הראשונה, אבל רוחו מורגשת בכל רגע בסדרה החדשה. לא תמיד באותה רמת קומוניקטיביות, לא תמיד עם אותו פוטנציאל התמכרות, תמיד עם אותם כישרונות קולנועיים שמספקים חתיכת מקפצה יצירתית לטלוויזיה הקטנה-גדולה.