יש יותר מדי סרטים דוקומנטריים שמגלמים את כל מה שמתיש במדיום הזה: סרטים שמורכבים בעיקר מאנשים שיושבים מול המצלמה ומדברים על הסיפור המדהים ההוא שהתרחש לפני כך וכך שנים. מצד שני, יש סרטים כמו "1341 פריימים ממצלמתו של מיכה בר-עם", שלוקחים את אותה נוסחה דוקומנטרית ומזקקים ממנה יצירת מופת.
מיכה בר-עם (91) הוא צלם מלחמות, מגדולי הצלמים הישראלים, שמאחוריו אינספור פרסומים בכלי תקשורת בינלאומיים, קריירה כצלם במזרח התיכון של הניו יורק טיימס, סיפורי גבורה על צילומים תחת אש וגם פרס ישראל אחד לשמו. אפשר היה לגשת לסיפור שלו כאל ערך מצולם בוויקיפדיה, אבל הבמאי רן טל ("ילדי השמש", "המוזיאון") בחר לספר את סיפורו של האמן הזה כיצירת אמנות בפני עצמה. הרוב המוחץ של הסרט מורכב רק מתמונות סטילס שבר-עם צילם, כשה"מצלמה" לפעמים משייטת בתוכן, לפעמים חותכת לחלקים ספציפיים מתוך התמונה. ברקע, אנחנו שומעים את סיפורו של בר-עם מפיו, כשאליו מצטרפים אשתו אורנה וילדיו.
וזה עוצר נשימה. בר-עם הוא צלם ענק, ובפריים בודד אחד שלו יכולה להיות יותר דרמה, אקשן ותנופה יצירתית משאפשר למצוא בסרטים שלמים. כשכולם נארגים אחד לתוך השני ויחד, באמצעות עריכת הסאונד החכמה של אביב אלדמע ועריכת התמונה הפנומנלית של נילי פלר, מספרים את סיפורו של האיש שתמיד היה שם – קשה שלא להשתאות (והסרט אכן זכה בפרס הבימוי ובפרס העריכה בפסטיבל דוקאביב האחרון).
זאת אינה גישה חדשה. למעשה, כבר בשנה שעברה ראינו סרט ישראלי שמורכב כולו מציורים דוממים: "אגדת חורבן". כמו האפוס ההיסטורי ההוא, גם "1341 פריימים" מצליח להימנע ממלכודת מצגת התמונות ולהיות מרגש, מצחיק וסוחף גם בלי שהתמונה תנוע. הסרט הצרפתי הקצר והקלאסי "המזח" (שהיווה השראה ל"12 קופים" עם ברוס וויליס ובראד פיט) גם השתמש בטקטיקה דומה, אבל הוא באמת אחד הסרטים הכי מוערכים-יתר על המידה אי פעם: "1341 פריימים" ו"אגדת חורבן" לא רואים אותו ממטר.
מה שווה הזיכרון שלנו
זו הייתה יכולה להיות ביוגרפיה רגילה על איש לא רגיל, אבל טל השכיל להפוך אותה למשהו גדול הרבה יותר מזה: זהו סיפור על מלאכת הסיפור. שעה וחצי על הצורך האנושי לספר, לתעד, להנציח ולזכור, לא משנה אם מה שמונצח זה מלחמה עקובה מדם או לידת בנך הבכור. לכן טל נותן לנו לשמוע גם את ההתמקחויות של בר-עם על נושאים שהוא לא מוכן לדבר עליהם. ברגע קסום אחד בתחילת הסרט, על רקע תמונות עוצרות נשימה של פעילות צה"ל בלבנון נשמע ויכוח של מיכה ואורנה על פרטי אירוע שגיבור הסרט פשוט לא זוכר מספיק טוב, לטענת אשתו (שלא הייתה שם, אבל מדברת בשכנוע עמוק מספיק כדי להבהיר שהיא יודעת טוב יותר ממנו).
והאמת, שחלקים רבים מהסרט תפסו אותי פשוט בגלל שהרגשתי שהייתי שם בעצמי – או שמיכה פשוט היה שם קודם, לפני. בצבא שירתי כמתעד מבצעי של דובר צה"ל: צלם עם הכשרה קרבית שחובר לפעולות מבצעיות, תרגילים ועוד שטויות שצה"ל ודובריו צריכים בשבילן תיעוד. כשבר-עם מספר על אירועים נוראיים ותמונות שהוא לא מאחל לאף צלם לצלם, חשבתי עליו, על החברים שלי, ועל חיילים ותיקים ממני ששירתו בתקופות פחות שקטות ממני. כשהוא מדבר על תמונה מצליחה אחת שצילם ואותה למד לתעב עם השנים, לא יכולתי שלא לחשוב על כל מה שהנציחו התמונות שאני צילמתי: את ההערצה לצבא, את הגאווה שבקרביות. בר-עם מתאר תהליך מעורר הזדהות של שיתוף פעולה עם האתוס, תיעוב שלו והשלמה עם מה שהוא, לטוב ולרע.
ובין לבין, אנחנו גם מבינים מי הוא היה ומי הוא עכשיו גם בין אותן תמונות כבירות: איש שאוהב את אשתו, אב בעייתי, מסור וקשה, אדם שהמראות הקשים שראה לאורך השנים עשו בו שפטים. איש עם חוש הומור, עין טובה, זקן היסטרי ולב רחב, שאוהב את ישראל וכועס על מה שעשתה כדי לתחזק את כל אלה עם השנים. טל לא שוכח שבין כל האידיאלים האדירים שעולים מהסרט הזה יש אדם, ושהסיפור שלו חשוב באותה המידה.
"1341 פריימים ממצלמתו של מיכה בר-עם" מציג גישה חדשה לסיפור קורות חייו של אדם. במקום לשבת ולראות אותו מדבר, הסרט מבקש מאיתנו לשמוע אותו מספר את סיפורו ומראה לנו כמה מהיצירות הגדולות שלו. באותה הזדמנות, הוא גם מצליח לגעת בסוגיות של תיעוד, זיכרון, הנצחה ואמנות, ושואל מה שווה הזיכרון שלנו, אמין ככל שיהיה, אם הדימוי המצולם מנצח אותו בנוקאאוט. כל אדם מצלם חייב לעצמו את הסרט הזה – וגם מי שפשוט רוצה לראות סרט דוקומנטרי גדול, שהולך לכיוון אחר לגמרי מרוב הסרטים מסוגו.
"1341 פריימים ממצלמתו של מיכה בר-עם" מוקרן בסינמטק תל אביב וברחבי הארץ, חלק מההקרנות בנוכחות הבמאי. הסרט זמין לצפייה ב-yes
התערוכה "לצלם ולשכוח: רן טל אחרי מיכה בר-עם", שאצר נעם גל, מוצגת במוזיאון תל אביב עד 5.11.2022