תחילה, תשובה לשאלה הבוערת הקבועה: אין התייחסות כלשהי לסופי צדקה ב"השומרונים: עדה. תורה. הר.", סרט הדוקו החדש של משה אלפי ו-HOT8 על הקהילה. יש שם הרבה אנשים אחרים - אם כי לא המון, בכל זאת עדה של 850 איש - אבל הסלבריטאית היחידה שיצאה משם היא מטבע הדברים האסוציאציה הראשונה אצל כל הצופים. מי שרוצה אותה מוזמן לחזור ל"שומרוני בודד" של ברק היימן, או פשוט לרוץ לגוגל ברגע שאישה בשם רונית צדקה מתראיינת בסרט החדש, כדי לברר אם קיים קשר משפחתי. ואל דאגה, יש מספיק במה להתעסק גם בלעדיה.
לסרטים מסוגו של "השומרונים" קל ליפול למחוזות הנשיונל ג'יאוגרפיק: תיעוד קהילה כל כך חריגה ומסוגרת כמעט מזמין תיעוד צבעוני שלה תוך ניתוק רגשי מוחלט בין המצלמה לאלה שניצבים בפניה. אבל בעודו עובר דרך דוגמיות בודדות ולא בהכרח מייצגות של בני העדה - אחד מחפש כלה, אחד מחפש יורש, אחד מחפש מישהו שיכתוב תורה - אלפי עושה זאת בלי גרם של שיפוטיות או ביקורתיות. זה ראוי לציון כשמדובר בדת המונותאיסטית האחרונה שעדיין מקריבה קורבנות, ושחבריה במידה רבה שמים את ה"שמרנים" ב"שומרונים". כמו שאלפי עצמו נמנע מצקצקנות, כך ראוי גם לבחון את איכות הסרט ולא את מוסריות המשתתפים בו.
וזו משימה לא פשוטה. עם 850 חברים בלבד, כל מוות או נטישה הם איום קיומי על גורל העדה - ועם יחס לא זהה בין מספר הגברים לנשים, צומחת בתוך הקהילה תת-קהילה של מהגרות מאוקראינה. אבל היחס המספרי מחוויר מול היחס האנושי, שם מציגות השומרוניות מנגנונים שמקבלים בדרך כלל מסדרות דוקו-כת בנטפליקס. אכן נדרש איפוק בזמן הצפייה בסרט של אלפי, שמשתמש בתיעוד שלו בעיקר בפריזמת הזוגיות והיחסים, בטח כשבנות העדה מספרות את הצעדים הלכל הפחות חריגים שנוהגים בהם כלפיהן בימי המחזור. ועם האיפוק הזה, של אלפי ובתקווה גם של הקהל, "השומרונים" נהנה מהמחמאה הכי טובה שאפשר להגיד על דוקו: כשהוא נגמר רק מתחשק לך עוד ממנו.