הנסיבות הכי איומות שיש סידרו לתנועה הקיבוצית עדנה תרבותית מסוימת, אבל הסיפור של קיבוץ סמר מלכתחילה היה סיפור קיבוצי אחר - גם לפני וגם אחרי 7 באוקטובר. ובכלל, מי שהיה נחשף אליו רק מתיאור קצר על הקהילה המרוחקת ואורח החיים החריג, עוד עלול היה לחשוב שהדוקו "כולם צ'יף" עליו ב-HOT8 הוא איזה דוקו-כת נטפליקסי, רק בישראל. מספיק להבין את מקור השם של הסרט בשביל להבין שזה לא המקרה.
סרטו של הבמאי אמיר הר-גיל, בעצמו חבר לשעבר בקיבוץ סמר ואחד ממייסדיו, קיבל את שמו מציטוט של אחד מחברי הקיבוץ בהווה. ההסבר ש"כולם צ'יף" לכאורה אומר ש-275 אנשים מנהיגים את אותם 275 - אם כי לפעמים נדמה שאולי יש שם 275 חברים, אבל אין אפילו מנהיג אחד. ככה זה כשכבר כמעט 50 שנה חברי סמר מתנהלים במחנה קיץ נצחי שנראה כמו שלוחה של סיני: חשבון בנק משותף לכל התושבים, כשכל אחד מושך ממנו כסף על דעת עצמו ויכול להחליט מתי מתאים לו לעבוד ובמה. קהילה שיתופית אמיתית, חסרת תקדים במציאות המודרנית, כזו שהמציאות מתחילה לדפוק על הבועה שלה.
הר-גיל, שתועד בסרט קודם על סמר ומעיד שסבל שם מההיבט החברתי, חוזר לקיבוץ בתקופה של חשבון נפש מכריע: הפרנסה מגדיד התמרים המיתולוגי מאכזבת, ונעשית על רקע פערים משמעותיים בהוצאות הפרטיות בין חבר לחבר. שם מתברר גם שקנאה, צרות עין וקטנוניות הן לא תוצאה של קפיטליזם, אלא חלק מה-DNA: "כולם צ'יף" מתעכב לא פעם על חבר קיבוץ שמתוסכל מחוסר ההתגייסות של האחרים, וכשהוצאות גדולות נמצאות באופק יש כבר תשתית מוכנה לקטטות שכל צופי "האח הגדול" מכירים מישיבות התקציב. אבל הסרט, והמציאות, נעצרים לבינתיים לפני הכרעה אמיתית בסוגייה. אם החזון הנאיבי של קבוצת הנערים ההיא החזיק חמישה עשורים, מי יודע - אולי הוא ישרוד אפילו את המשבר הבא.