הם לא מקושרים ומתוקשרים כמו אינספור יוצרי הטלוויזיה שיצאו מאותו בלוק בתל אביב, ודווקא בגלל זה יש לחוה דיבון ולייזי שפירא משמעות אמיתית - מרחיקת לכת - בתולדות המסך המקומי העכשווי. יצרו במשותף את סרוגים, היא המשיכה לסרטי בחורים טובים והוא לסדרת הילדים בני מצווה, ויחד הם נמנים בקרב קומץ יוצרי הדרמה בישראל שמגיעים מהמגזר הדתי-לאומי. נקודת המבט הזו ניכרת בכל אחת מההפקות שלהם, ובמיוחד באתגר הנוכחי: להרים את הסדרה המתוסרטת הראשונה על ההתנתקות, כש-20 שנה אחר כך הפצע הזה עוד לא לגמרי הגליד.שני העשורים האלה הם שיקול חשוב כשבוחנים את התנתקות של כאן 11, שדיבון יצרה עם רם לנדס וששפירא ביים. לצד הרצון בראשוניות והתזמון הסמלי, בצל כל הפרויקטים האחרים שעלו בקיץ הזה על הקיץ ההוא, יכול להיות שלא סתם עוד לא היו סדרות דרמה על הנושא הטעון: מילא המלחמה שהעלתה לווליומים חדשים את הדיון על התיישבות ברצועת עזה, בהרבה מאוד מקרים 20 שנה הן לא מספיק זמן בשביל לצבור איזושהי פרספקטיבה. נכון, דרמות על 7 באוקטובר כבר מופקות כאן על ימין ועל שמאל, אבל אלו מתמקדות לרוב בשחזור מתוסרט ונטול אמירה גדולה. כשניגשים להתנתקות - בדיוק כמו עם סדרת הדוקו של התאגיד מהחודש שעבר - כדאי קודם להבין אם יש עם מה לצאת ממנה.התשובה? בין ממש לא ללא ממש. במוקד התנתקות - שמבוססת על דמויות בדיוניות לכאורה - ניצב תאל שילה מזאה (עמוס תמם), מפקד המבצע שהוא גם חובש כיפה סרוגה. דינה סנדרסון היא אשתו שמתנגדת למהלך, שני קליין היא אחותו שגרה בגוש קטיף, עידו אליאלי הוא בנו המבולבל ואוהד קנולר הוא סגנו הקיבוצניק. המפגש בין שני הקצינים הוא הכלי העלילתי הכי קל בספר, כזה שנעשה בו שימוש לפני שנייה בהמזח: אפשר ממש לראות איך על כל סצינה מנקודת מבט אחת, התנתקות מקפידה לענות עם סצינה מנקודת מבט אחרת. התסריט שכתבה דיבון עוסק באופן כפייתי כמעט באיזון, מלאכה בלתי נמנעת במציאות שבה הפרשה עדיין בוערת. הדחף היצירתי להתבונן על האירועים מתנגש חזיתית עם הצורך להישאר הוגנת.וההתנגשות החזיתית הזאת היא לא דימוי ליצרים עזים, אלא מכבסת מילים שנועדה לתאר סדרה שמרגישה כמו תאונת דרכים. להלן משפטים שנאמרים ברצינות גמורה במהלך פרק הבכורה של התנתקות: איך אני מסביר דבר כזה לעצמי? ומצד שני, איך אני יכול לעמוד מנגד?, הגבורה שלהם בלתי נתפסת, חוטפים פצמרים, מתאוששים, ממשיכים וכמובן זה לא יכול להיות נכון, שרון בעצמו אמר שדין נצרים כדין תל אביב, כאילו היה הגיוני שהסיסמא הזאת תישלף בכזו אגביות ברגע הבשורה על המהלך חסר התקדים. כל סצינה מפרשנת לצופים את ההתרחשות במקום לתת לה להתרחש וזהו, וזה לא שבהיבטים אחרים המצב מדהים. בשלב זה נותר להתנתקות רק עוד מוצא אחד, והוא נוגע לכך ששלושת הפרקים הראשונים שנשלחו לביקורת נעצרים לפני הגירוש עצמו. אולי שם יגיע איזשהו אקשן, איזושהי הברקה, אבל כל הסימנים מעידים שלא. דרמת הדגל הזו מתנהגת כמו הפקת דוקו-דרמה גנרית על כל המשתמע, כזו שהמשאבים בה דלים להחריד ולוח הזמנים דורש ויתורים דרמטיים בתחום הדרמה. ליצירה הדתית-לאומית, וגם הכללית, מגיע הרבה יותר ממנה.