אם יש משהו שהאמריקאים אוהבים יותר מלבחור נשיאים מוחצנים, אז אלה כנראה סדרות וסרטים שבמרכזם חוות, בוקרים וחוות של בוקרים. הדוגמה המובהקת לאהבה הבלתי תלויה הזו, חוץ מחיבה יתרה למוזיקת קאנטרי, היא סדרת הלהיט "ילוסטון" מבית היוצר של טיילור שרידן. ריח הבקר והפרסות החזירו בקרב האמריקאים עטרה טלוויזיונית ליושנה, מה גם שהז'אנר משקף את הלך הרוח העכשווי במדינת הפסים והכוכבים: גסיסתו האיטית של הליברליזם ועלייתה האקספוננציאלית של השמרנות הלבנה, שמבקשת לחזור לאמריקה הישנה והטובה.
באופן לא מפתיע במיוחד, ההצלחה הפנומנלית של "ילוסטון" הולידה ועדיין מולידה סדרות חדשות שעוסקות בתמות הלעוסות והכל-אמריקאיות הללו - ביניהן "רנסום קניון" (Ransom Canyon), דרמת הבוקרים החדשה של נטפליקס המבוססת על סדרת ספרים באותו השם מאת ג'ודי תומאס. בסדרה אנחנו פוגשים מספר דמויות מפתח באזורים ההרריים של טקסס, בין ראשי בקר מובחרים, פרים מרביעים וסוסים אציליים, משתרבבים להם סיפורי אהבה, קנאה, בגידה, מוות, אבל וחרטה על מה שהיה ומה שעלול להיות. הסדרה גם שמה דגש נרחב על הבדלי הדורות ומנסה לגעת ביחסי הורים-ילדים, כשברקע חברה תעשייתית גדולה מאיימת להשתלט על האזור כולו.
הקאסט הראשי של "רנסום קניון" כולל את ג'וש דוהאמל ("רובוטריקים") בתפקיד סטטן קירקלנד, בעל חווה קשוח עם לב רך המתמודד עם אובדן אשתו ובנו ומחפש תשובות; מינקה קלי ("הטיטאנים") בתפקיד קווין או'גריידי, חברתו הוותיקה של סטטן שחושקת בו; ועוד רבים אחרים כמו ג'יימס ברולין (האבא של), ליזי גרין ואווין מקן.
יש מבחר לא קטן של מילים שבעזרתן אפשר לתאר בקלות את "רנסום קניון": קיטשית, צ'יזית, דביקה, סכרינית. מה שקשה יותר לומר עליה הוא שמדובר במוצר מקורי. כי צוות הכותבים שלה לקח (בלית ברירה) אלמנטים מוכרים מכל כך הרבה סדרות וסרטים (לאו דווקא סביב בוקרים וחוותיהם) ומחזר אותם לעייפה. והתסריט אכן לא עוזר, כמו גם הדמויות שמאופיינות בגנריות פושעת, ומזכירות את אלו שהכרנו בסרטי הולמרק המבוססים על הרומנים של דניאל סטיל.
התחושה העיקרית שעולה כבר מהפרק הראשון היא ש"רנסום קניון" מיושנת לאללה, ושאף אחד לא טרח לעדכן את צוות הכותבים שאנחנו כבר לא בשנות ה-80, עת "דאלאס" הייתה באוויר וג'יי אר עוד נשם אוויר הרים צלול כוויסקי. כמות הקלישאות שחוגגת בה עולה על גדותיה וכמו הפרות שבה, עדיף היה לשלוח אותה לשחיטה מאשר להפצה כלל עולמית.
מצד שני, ל"רנסום קניון" יש קהל יעד מוגדר מאוד: קוראים אדוקים של סדרת הספרים ואמריקאים שמרנים שרוצים חוויה טלוויזיונית בטעם של פעם. אז, כשהכל היה פשוט יותר וכולם ידעו מי טוב ומי רע, מי עשיר ומי עני והדיכוטומיה העלילתית הייתה עניין מהותי. ואם זו המטרה של "רנסום קניון" (וסביר להניח שזו אכן המטרה) אז היא קלעה בול לטעמם. בלי תחכום מתוחכם, פומפוזיות או ניסיון אמיתי ואמיץ לצאת מהקופסה - "רנסום קניון" היא מנת גילטי פלז'ר משביעה לערב צ'יל נטול ציפיות. וזה גם משהו.
עם עלייתה לגדולה של "ילוסטון" (ושאר הסדרות של טיילור שרידן), ל"רנסום קניון" יש פוטנציאל להתפוצץ באופן חיובי למדי. כאמור, לא בגלל עשייה מרהיבה, מרשימה או מדהימה, אלא בגלל שהיא יודעת מה היא רוצה להיות. ובעולם שבו יותר מדי תכנים סובלים ממשבר זהות, זה אומר הרבה. אתם מקבלים את מה שאתם רואים. רוצים שינוי? חפשו במקום אחר. כאן יש גברים קשוחים ומחוספסים, נשים שלוטשות לכיוונם עיני עגל, צעירים מאוהבים מלאי זעם וקיטש מיושן במלוא מובן המילה. או בקיצור: שמרנות היא לא מילה גסה.