הסיכונים מעולם לא היו נמוכים כל כך. העשירים של "יורשים" רבים על מקום בדירקטוריון, העשירים של "הלוטוס הלבן" רבים על חייהם האישיים והעשירים של "בית הדרקון" רבים על דרקונים - אבל על מה בדיוק רבים ב"העידן המוזהב" ("The Gilded Age"), עוד חולייה בשרשרת הפרסטיג' של HBO בעידן הטלוויזיוני הנוכחי? הרי כבר בעונה הראשונה היה ברור שמדובר בסבונייה מסוגננת ותו לא, שבה הדרמה הגיעה לשיאה כשמישהו חצה את הכביש. והעונה השנייה והחדשה, שיצאה לדרך ב-yes ,HOT וסלקום TV, עושה הכל חוץ מלהצביע על שינוי אפשרי.
גם בעונה החדשה יש הרבה מאוד דמויות, עם מעט מאוד דברים שזוכרים עליהן. למעשה, כמות הדמויות ממש הוכפלה: לא פחות מ-13 שחקני משנה מהעונה הקודמת שודרגו לקאסט הראשי בסיבוב הנוכחי, רבים מהם מגלמים דווקא את המשרתים של אותה ניו יורק היסטורית. זה נועד להדגיש את הקומה התחתונה של דינמיקת האדונים והמשרתים (שהיוצר ג'וליאן פלוז ייבא לאמריקה מ"דאונטון אבי"), אבל הקונספט הטוב מתקשה להתממש כשהדמויות לא מוברגות מספיק בשביל שלמישהו יהיה אכפת מהן.
מהעבר השני, בקומות העליונות, מרגיש כמעט לא אחראי להתייחס ברצינות להתפתחויות העלילות ש"העידן המוזהב" מביאה איתה: אגנס (כריסטין ברנסקי) לא מרוצה מהיוזמות של אחותה הכלומית אדה (סינת'יה ניקסון), ברטה (קארי קון) נלחמת על מושב באופרה - ומריאן (לואיזה ג'ייקובסון, הבת של מריל סטריפ וההוכחה שכישרון לא עובר בגנים) חושפת שהתחילה לעבוד כמורה, רחמנא לצלאן. הכל מטומטם ומפואר להפליא, ועיקר העניין מגיע דוקא מהשוליים, עם בן שעדיין תקוע בארון (ועושה רעשים של יציאה) או עם הזווית האפרו-אמריקאית. בימים שבהם השיח העולמי מרגיש רחוק להפליא מזה שלנו, ועם הרבה סימבוליזם זול, "העידן המוזהב" מזכירה שעדיין יש לנו מכנה משותף כלשהו. כאן מדובר בחיבה למאבקים מציצניים בין כסף ישן לכסף חדש, וההבנה שג'ייקובסון היא באמת השחקנית הכי גרועה בהוליווד.