קל לשכוח את זה, בהתחשב במיינסטרימיזציה המשוגעת שעברה על הסדרה תוך רגע - אבל בסוף, ואפילו בהתחלה, "משחק הדיונון" הייתה אחת הסדרות הבודדות של נטפליקס שהצדיקו את ההייפ. הבאזז הבלתי נגמר ברשת, שהגיע לגילים נמוכים למדי ולפינות נישתיות ביותר, חנק כמעט לחלוטין את העובדה שמדובר בקונצנזוס נדיר בין הצופים למבקרים. ומאחר שאין טעם להתעכב על ממדי ההצלחה, גם אין טעם להתעכב על הניסיונות למנף אותה: מספיק להזכיר שהעונה השנייה כבר בדרך, ושבינתיים יש גרסת ריאליטי חדשה.
"אתגר הדיונון" ("Squid Game: The Challenge"), שפרקיה הראשונים זמינים מעכשיו בנטפליקס, שברה שני שיאים עוד לפני שעלתה: יש בה 456 משתתפים, המספר הגבוה ביותר בתולדות הריאליטי, בהתאם למקור המתוסרט; והפרס שלה עומד על 4.56 מיליון דולר, הסכום הכי נדיב שחולק אי פעם בטלוויזיה. המשתתפים מגיעים מכל העולם (כולל ישראל), אך בעיקר מארצות הברית ובריטניה, והפורמט אמור להיות ברור לכל מי שצפה בסדרה. משחקי ילדות קוריאניים שצריך לצלוח תוך זמן קצר, למעט הטוויסט הרצחני שבו הורגים את כל מי שנפסל. וחבל, כי אז "אתגר הדיונון" כבר באמת הייתה הופכת לאירוע מושלם.
כי עם כמה שהתרגלנו למעט מנטפליקס, עם כמה שתעשיית הריאליטי מתקשה להמציא את עצמה מחדש, ועם כמה שהציפיות היו מעבר לשמיים - אין מילים שיוכלו לתאר את הצפייה ב"אתגר הדיונון". או שאולי דווקא יש: מדובר בתוכנית הריאליטי הכי אכזרית, חכמה, מותחת, סוחפת, שומטת לסתות וממכרת שנראתה כאן בשנים האחרונות, אפילו אי פעם. מאתגר לסכם אותה בלי לקפוץ להשתפכות מוחלטת, אבל אי אפשר. ככה נראה ריאליטי שיודע את מקומו של ריאליטי בעולם, והוא מספק חוויה שאין שנייה לה.
מעבר למשחקים עצמם, ההשראה - אפילו ההעתקה - מהמקור ברורה: הסטים החדשים זהים לחלוטין לאלה המרשימים שהופיעו בגרסה הדרמטית, הצילומים של מאות המשתתפים בחלל אחד עוצרי נשימה, והמתמודדים אפילו נאספים מאמצע הרחוב בדיוק כמו בסדרה. אחת מהן מתארת את המסע הזה כ"צ'ארלי בממלכת השוקולד", אחר מספר על אווירה דומה לשל קזינו, בלי יום ובלי לילה, וכולם מתמסרים לחלוטין לאירוע. הם צועקים "או מיי גאד" חסר פרופורציה על כל דלת שנפתחת, וכשהם "מתים" הם נופלים לרצפה בטוטאליות מעוררת הערכה. החוויה של "אתגר הדיונון" היא חוויית 360 מעלות גם על המסך וגם על הסט, והפורמט המוכר הופך את המשתתפים לכאלה שיודעים בדיוק ממה להיזהר (רק בשביל שההפקה תערים עליהם שנייה אחר כך).
בהקשר ההפקתי, ישנה גם העובדה שצילומי התוכנית לא עברו חלק: כמה מהמצולמים העידו באופן אנונימי על כאוס מוחלט בסט הצילומים, לרבות פציעות, היפותרמיה, הזדקקות לטיפול רפואי ו"מכירת" המשחק לטובת מתמודדים מסוימים (בהם אם ובנה שמתחרים יחד, ואכן בולטים מהרגע הראשון בתור דמויות מפתח בעונה). סביר להניח שעורכי הדין של נטפליקס ידעו טוב מאוד לאן הם מכניסים את הנ"ל, ולכן דאגו להחתים אותם מראש על כל מה שצריך - כך שלמרות שהשאלות המוסריות עדיין קיימות, הן מרגישות כמו מכה קלה בכנף.
ול"אתגר הדיונון" יש לא כנף אחת, אלא שתיים: לצד התחרות הפיזית-משחקית, שבה משימות שכבר הופיעו בסדרה לצד גימיקים חדשים, לתמונה נכנס גם מרכיב חברתי של בריתות, הדחות ולוחמה פסיכולוגית. ככה התוכנית הופכת להכלאה מרהיבה בין "האח הגדול", "הישרדות", "אתגר הנינג'ה" ועוד הרבה פורמטים עם הצלחה מוכחת, תוך הישענות על המותג הדרמטי הכי חזק שיש היום בטלוויזיה. ובמקום להרגיש כמו ריפ-אוף למקור שנועד לשמור על תשומת הלב עד חזרתו למסך, במובנים רבים היא פשוט מתעלה עליו. אז אין מה לעשות, עכשיו יש עוד עונה שנייה שכולם מחכים לה.