למרות הכוונות הצודקות בבסיסן - ולמרות שמעורב בו איש השעה עידן עמדי - עדיין יש טעם להסתייג במידה מסוימת מקמפיין "סתמו ת'פה" הוויראלי של חיילי המילואים, אלה שמבקשים למנוע מאיתנו לחזור להיות אנשי 6 באוקטובר. הרי חלק לא קטן ממחדל אוקטובר החדש נגרם בגלל אנשי צבא, פוליטיקה ואפילו תקשורת שהתאהבו באותה קונספציה לעוסה, ואין שעה יותר ראויה לאתגר אותה מאשר שעת מלחמה. כן, גם משמאל וגם מימין. ולא, לא כל אתגור הוא מקובל. באולפנים ובקבינטים יש עדיין מטרות צודקות לקמפיין "סתמו ת'פה" הזה, ואתמול היו אפילו שתיים. 

אומנם אין צורך ליצור סימטריה מלאכותית, אבל עדיין יש עניין סמלי בכך ששתי האמירות העלובות ביותר של היממה הגיעו משתי זירות מוגלתיות כל כך: הראשונה הייתה באדיבות חבר הפאנל רזי ברקאי ב"אזור מלחמה" (רשת 13) של רביב דרוקר, רצועה עיתונאית וחדשותית למראה שהאיזונים בה מגיעים רק בדמות פרובוקציות של צבי יחזקאלי; השנייה היא "הפטריוטים" (ערוץ 14) של ינון מגל, שלקרוא לה "אחראית" או "עניינית" יהיה מצחיק יותר מכל בדיחה שאי פעם סופרה שם על ידי יותם זמרי. מדהים להיזכר עד כמה מגל ודומיו הסתערו בשם האיזון המבורך על תקשורת המיינסטרים, תוך שהם מציירים את ברקאי כאהרן ברק רדיופוני שאחראי לכל הכשלים, ומדהים לראות עד כמה הם הפכו ללא פחות גרועים ממנו רק תוך כמה שנים. בעוד שברקאי צומצם לכדי פאנליסט בלבד שאפילו נהדף, למגל יש להקת בית גם כשזו המוזיקלית כבר לא מגיעה לאולפן.

למי שבכל זאת זקוק לתזכורת, כלומר 99.5% הישראלים הנבונים שמחוץ לבועת הטוויטר: במסגרת "מצעד הטרלול", פינת הדגל של דרוקר שיש בה תמהיל מגוון כמו בישיבה של חסידות גור, הוצג קטע מתוך דברים שנשא הסופר חיים באר בשיחה עם רוני קובן באוניברסיטה הפתוחה. באר חזר לדבריו בעבר נגד הציונות הדתית, כשאמר שחבריה הם "סרטן באומה, הפכו מגידול שפירי לגידול ממאיר" ובהמשך התנצל - אבל אז הוא חזר על אותם דברים בדיוק, בלי להתבלבל. "לדאבוני הרב וכאב ליבי הגדול, אני צדקתי", הודה והותיר רושם של מעט מאוד כאב אמיתי. בחזרה באולפן, רגע לפני שמצעד הטרלול המשיך במפתיע לעוד נציג מהציונות הדתית, ברקאי הבטיח ספוילר: "כשנראה את הקטע הבא, נבין כמה הוא באמת צדק".

ברקאי, כאמור, נעצר על ידי יושבי האולפן עוד לפני שסיים להשלים את המשפט - שזה כבר יחס ראוי יותר מהשתיקה של קובן מול דבריו של באר. דברים כאלה לא אמורים להיאמר באירועים סגורים ולא באירועים פומביים, לא באולפנים ולא בשיחות פרטיות, לא בלחש ולא עם מיקרופון. ואם כבר דברים שלא אמורים להיאמר בלחש: אותו לחש בדיוק היה חלק מקטע קומי קצר של מגל ב"הפטריוטים", שם הדבר הקומי היחיד הוא חוסר התפקוד של ההנהלה שיודעת להתעורר רק מול חרם מפרסמים. "עבר מספיק זמן בשביל שאני אוכל להגיד את מה שיושב לי על הלב", אמר מגל, איש שניסיון העבר איתו מלמד ששום דבר טוב לא יבוא אחרי הקדמה שכזו, "לי מאוד מאוד מאוד הפריע שאנשים רקדו שם עם פסל של בודהה". הוא לפחות קינח באיזה "סליחה שאני אומר את זה" שנזרק מהפה אל החוץ, לידיעתו של האורקל מגל"צ.

הראשון לזהות ולהדהד את האמירה של מגל בטוויטר היה עיתונאי בשם אלון פרל. "אנשי 6 באוקטובר. דיונים של 6 באוקטובר. לב של 6 באוקטובר", הוסיף בציוץ שהעלה - ולמרות שכוונותיו להביע את הזעזוע ניכרות, מגל ראוי לגינוי תקיף בהרבה. זה לא "לב של 6 באוקטובר", כי זה לא לב. אף לב של אף תאריך לא יכול להכיל רוע טהור כל כך, כמו שאף "מצעד טרלול" לא יכול להביא הצדקה לאמירות מגעילות כל כך כמו אלה של באר וברקאי. גם ב-6 באוקטובר אסור היה לקבל דברים כאלה, ומי שקיבל והעלים עין בשם הרייטינג אוכל כעת את הדייסה המסריחה שבישל. אבל על מי זה עובד. המטוטלת לא תתייצב, אלא רק תלך ותקצין. אתם עוד לא מעלים בדעתכם איזה אמירות מזעזעות יגיעו בעתיד ממגל, ברקאי ואחרים. זה מחיר ההזנחה, זה מחיר הפחד להגיד להם "סתמו ת'פה". זה מחיר החממה החד צדדית של גלי צה"ל או הג'ונגל הרדיופוני של 103fm.