האם זה סוף סוף קורה? האם אחרי כל הסערות והמתקפות, דייב שאפל סוף סוף פותח מופע סטנדאפ עם בדיחה שכל אדם שפוי יכול להסכים עליה - כי היא נכנסת בפלח האוכלוסייה הכי נורא שיש, שחקנים מתודיים שנשארים בתוך הדמות שלהם גם מחוץ לצילומים? זה כמעט נראה כאילו כן, אבל אז מתברר שלא. כי כמובן שהבדיחה היא בכלל על טרנסים.
"החולם" ("The Dreamer"), המופע החדש של שאפל בנטפליקס שכבר הספיק להתברג יפה בראש רשימת התכנים הנצפים של השירות, נפתח עם אווירה של סרט ספורט. המצלמה מלווה את הקומיקאי השערורייתי מאחורה, בשחור לבן, בעודו עולה לבמה כמו לזירת איגרוף. ואולי זה לא מקרי: שאפל הוא קומיקאי חובב דרמות כמעט כפי שהוא אוהב לשבור מוסכמות. פעם הוא מתבדח על הקהילה הגאה (עם חיבה מיוחדת לטרנסים), פעם על יהודים, פעם זה סתם מישהו שמתפרץ לבמה ומחטיף לו. תמיד קורה משהו במופעים של שאפל, כולל גם בזה החדש, אבל הוא עצמו מתעקש שלא להיות קרבי.
חוסר הקרביות הזה, שלפעמים מרגיש מתריס כמעט, מצביע כנראה על כך ששאפל פשוט זחוח מדי בשביל להתרגש מהסערה הבאה שתיווצר בעקבות דבריו. וכשהוא מדבר על זה ש"אפשר להשתכר מתחושת הצדק העצמי" ("בגלל זה הומואים כל כך רשעים"), יכול להיות שהבדיחה היא גם עליו. אבל הפעם, מבטיח שאפל לקהל בעיר הולדתו וושינגטון הבירה, הטרנסים לא במוקד: הם מפנים את מקומם לבדיחות על נכים. ככל שהבדיחה שלו מסלימה למחוזות נפיצים יותר, ככה העיניים של שאפל זורחות יותר. והצופים, אנשים שאם היו ישראלים היו חברים ב"קהילת הלימונים", מתקשים להחזיק את עצמם מרוב אושר.
מלבד המטרות המתבקשות, שאפל משלב בליינאפ של "החולם" בדיחות על אסון הצוללת טיטאן, הסטירה בטקס האוסקר ואותה תקיפה שלו עצמו. רצף הטבואים שמתנפץ במופע עלול לסחרר, אבל הוא מוגש בחסות הנינוחות הקבועה שלו, כזו שניתן להסביר גם עם זה ש-40 דקות פנימה הוא כבר יושב על הבמה ומעשן. ואחרי שהוא מסיים להיטפל לסטירת האוסקר ההיא, שאפל מתפנה לחומרים שנותנים לספיישל את שמו. על החלומות שהיו לו אי אז בוושינגטון, ולא רק לו. זה מונולוג רצוף וארוך ונפלא ומעורר מחשבה והשראה שמעניק לכל האירוע אקורד סיום יוצא דופן. ואז, למקרה שלמישהו היה ספק, שאפל חותם עם עוד בדיחה על טרנסים. שיהיה.