מאי 2024, האינטרנט הישראלי גם ככה על קוצים, ובשיא ייאוש המלחמה נמצא ידיד אמת חדש: רוברט דה נירו. התיעוד של השחקן "מתעמת עם מפגינים פרו-פלסטינים" התלקח כמו שרק סרטונים כאלה יכולים, אבל בדיקת עובדות פשוטה גילתה שהגולשים והעמודים טעו והטעו - ושמרוב כמיהה לאיזושהי תמיכה הוליוודית הם פספסו את זה שמדובר בצילומי סדרה שכלל לא קשורה למזרח התיכון. עכשיו, אחרי שכבר הפילה את הציבור בפח, "יום אפס" ("Zero Day") נחתה בנטפליקס כדי לעשות זאת שוב.
כלפי חוץ: סדרה בגבוה. שישה פרקי מותחן פוליטי מתוקצבים לעילא, עם שחקנים בקליבר שמעט מאוד הפקות טלוויזיה מסוגלות להרשות לעצמן - רוברט דה נירו, ליזי קפלן, ג'סי פלמונס, ג'ואן אלן, קוני בריטון, ביל קאמפ, אנג'לה באסט, מת'יו מודין ואפילו מארק איווניר אחד. מאחורי הקלעים אמונה על "יום אפס" שלישיית מה קשור של אריק ניומן ("נרקוס"), נואה אופנהיים (נשיא NBC ניוז לשעבר) ומייקל שמידט (עיתונאי זוכה שני פרסי פוליצר מהניו יורק טיימס). כשרואים את השמות האלה לא מבינים איך הסדרה עולה בנטפליקס ולא ב-HBO. אבל אז מתחילים לצפות בה, ומבינים הכל.
סיפור המסגרת של "יום אפס", סדרת קונספירציה עמוסת ספוילרים, הוא מתקפת סייבר עולמית וקטלנית - וקריאתו לדגל של נשיא ארצות הברית לשעבר ג'ורג' מולן (דה נירו). אחרי שהתפטר בתום קדנציה אחת בלבד, מולן נחשב לנשיא לשעבר אהוב ואמין במיוחד, כזה שאפשר להטיל עליו את מלאכת חקירת האיום בלי שכל האירוע הזה יתלכלך מפוליטיקה. לפחות לכאורה. ומאחר שמדובר בסדרת נטפליקס, קלישאות הז'אנר כולן כאן: לנשיא מולן הייתה טרגדיה משפחתית, כמובן, ונשיאת ארצות הברית היא אישה שחורה. ולמרות שיש לו את התפקיד הכי קשה בעולם כמובן שלנשיא יש מספיק זמן לצפות מדי ערב בכל ערוצי הטלוויזיה, וכמובן שאולי גם הוא עצמו מעורב, כי יש לו מחברת שכתוב עליה "מי הרג את במבי?" ולא לגמרי ברורה לו המשמעות שלה.
ההשקעה ב"יום אפס" מתבטאת בראש ובראשונה במה שהצופים רואים על המסך - כולל גיוסם של וולף בליצר והלוגו של CNN לדיווחים פיקטיביים, כאלה שזה לא לעניין לעשות אותם אמינים כל כך. אבל אותה השקעה מורגשת גם ביכולת של הסדרה לטרגר קהלים רגישים: מתקפת הסייבר המדוברת משביתה את התחבורה, התקשורת וחלק מהשתיות לדקה אחת בלבד, ואחריה דיווחי החדשות מתקשטים בכותרת "מתקפה על אמריקה" שמזכירה את "מתקפת פתע על ישראל" מהשבת השחורה. ויש צילומי אסונות שקשה להגזים ברמת האימה שלהם, וציר זמן ויזואלי שממש נשען על רוח ה-500 באוקטובר שמלווה את הישראלים כבר למעלה משנה. וזה עוד לפני שצוללים למהלכים מעשיים שממשלת ארצות הברית מבצעת בצל המשבר, שמהדהדים הן את המאבק על ועדת חקירה ממלכתית והן את התקנות החריגות מימי הקורונה.
רק ש"יום אפס" היא לא ראי, בטח לא כזה שמוכוון ספציפית לישראלים, אלא סדרה. וכסדרה - מהנה, ממכרת, מעוררת חרדה - היא פשוט סדרה גרועה. זה מתחיל עם הטריק הזול של סצינת הפתיחה המשוגעת ושקופית ה"שלושה ימים מוקדם יותר" שאחריה, ונמשך עם העובדה שהנשיא לשעבר נכנס לישיבות ועונה לשיחות אבל התוכן שלהן מוסתר מהקהל. דמיינו משהו בסגנון "היי רוברט דה נירו, אתה לא מאמין, מה שאמרת לי נכון, מתברר ש… (הקו קורס)". זאת הרמה. בפרקים מסוימים אפשר אפילו לומר על "יום אפס" את הדבר הכי נורא שאפשר לומר על סדרות מסוגה, וזה שהיא קצת מצחיקה. כמה שהיא שואבת, ככה היא עלובה. כי עם כל הפאסון והיומרה להגיד דברים על התקשורת והפוליטיקה וכמובן שגם על טראמפ, בסוף מסיימים שישה פרקים ומגלים שבתכלס היא לא אמרה שום דבר.
