כמו לכל ז'אנר, גם לסרטי שואה יש תבניות מוכרות שהחלו להמאיס את עצמן. ימי התום שתמו ברגע שאנשים רעים עם צלב קרס פלשו העירה; הפרידה הנרגשת וקורעת הלב מהמשפחה; זוועות סמי-פורנוגרפיות שמזכירות לנו כי השואה היא נקודת השפל המוסרית הנמוכה ביותר שהתדרדר אליה המין האנושי; ואם הקולנוען ירחם עלינו, הכל יסתיים בתזכורת מתוקה-מרירה שהטובים ניצחו ושעם ישראל חי.
לפני הצפייה ב"אור קטן", ההפקה הבינלאומית של קשת סטודיוס עם דיסני+ ונשיונל ג'יאוגרפיק, דאגתי שגם הסדרה הזו תישאר כלואה בתבניות: שבלונת חסידת אומות העולם המלאכית שדרכה הצטלבה עם אנה פרנק. למרבה המזל התבדיתי. כן, התחנות שצוינו לעיל אמנם קיימות ב"אור קטן" (וכמוהן גם המנהג המגונה לתת לדמויות אירופיות בסדרות תקופתיות לדבר במבטא בריטי כבד) - ובכל זאת, ניתן למצוא בה משהו שאין כמעט בכלל בסיפורי שואה קלאסיים: דמויות מצחיקות ומעוררות הזדהות, ותיעדוף חשוב ונכון של הדרמה על פני ההנצחה ההיסטורית.
הסיפור של "אור קטן", שעלתה היום (שלישי) לדיסני+, הוא סיפורה של מיפ חיס: האישה שהסתירה את משפחת פרנק מפני הנאצים. כזכור, אנה פרנק ומשפחתה הסתתרו בכמה חדרים אחוריים במשרד העסק המשפחתי של אוטו, אב המשפחה; מיפ הייתה מזכירתו, וכשאוטו פנה אליה בבקשה לעזרה, היא לא היססה לרגע. בעלה של מיפ, יאן, התייצב לצדה כשהבין שהוא במקום בו אין אנשים, ויחד הם החלו להסתיר יהודים ולהבריח ילדים שעוד יכולים להינצל. הסדרה הזו יכולה הייתה להיראות כמו סרטון הדרכה של "יד ושם", אבל האמת? היא פשוט מוצר קולנועי מותח ומרגש בכיכובה של דמות אחת נהדרת.
סיפורים רבים מתעקשים לתאר את חסידי אומות העולם כמלאכי שרת תמימים וטהורים; מיפ אינה כזאת. הסדרה לא מתיימרת להטיל בה רבב, חלילה, אבל היא מוצגת כבנאדם אמיתי - כזה שטועה, מתעצבן, מפשל ומקלל. מיפ, בגילומה של בל פאולי ("תכנית הבוקר", "יומנה של נערה מתבגרת") כתובה ומגולמת כבחורה כיפית ומצחיקה שגם ב-2023 הייתי פשוט רוצה לשבת ולהשתכר איתה. היא מתחילה את הסדרה כלוזרית מוחלטת: אלכוהוליסטית, מובטלת וחסרת כיוון, ובמהלכה היא עוברת תהליך - שבסופו היא תהפוך לגיבורה אמיתית, כזו שרואה אנשים בצרה שנרדפים על לא עוול בכפם ומסכנת את חייה וחיי בעלה כדי להציל אותם. לא קשה לעודד אישה שמסתירה יהודים באירופה, 1942; קשה מאוד לגרום לה להיראות כמו מישהי שבאותה המידה יכולה להיות חברה שלי מהתיכון. וזה מה שעושה כאן "אור קטן" בהצלחה יתרה.
כמובן, הסיבה העיקרית שבגללה "אור קטן" קיימת היא העובדה שמיפ הסתירה את משפחת פרנק, ובפרט את אנה פרנק: הסופרת הצעירה שיומנה הפך למסמך האישי המוכר ביותר ככל שזה נוגע לזכר השואה, ילדה קטנה שהפכה לאייקון - שהונצח בסרטים, מחזות, ספרים ואפילו בסצנה אחת קצרה ב"הפיג'מות". אבל "אור קטן" לא מתעכבת כמעט בכלל על מה שהופך את אנה לאנה, לפחות לא בפרקיה הראשונים. זהו סיפורה של מיפ, ואנה משנית לה. היא מגולמת היטב על ידי בילי בולט, שזהו תפקידה הגדול הראשון, אבל הסיפור לא שייך לה או ליומנה.
דומיננטי ממנה הוא אוטו פרנק, אביה, שנאלץ להסתמך על טוב הלב של עובדיו (והם, בתורם, עשו מה שהם יכולים). לייב שרייבר ("ריי דונובן", "אקס-מן המקור: וולברין"), שמגלם אותו, הוא הכוכב הגדול ביותר של "אור קטן" - והוא עושה עבודה מוצלחת בסך הכל, גם אם הנוכחות שלו מעוררת ציפייה שבכל רגע הוא ישלוף אקדח ויעשה מה שצריך. עוד ראוי לציין כאן גם את ג'ו קול (ג'ון מ"פיקי בליינדרז", "מראה שחורה") שמגלם את יאן, בעלה של מיפ. הוא מצליח לאזן בצורה די מושלמת בין חנוניות אפרפרה לסקס אפיל משועשע, והכימיה שלו ושל פאולי אמינה מאוד.
"אור קטן" לא מבזבזת זמן, וברגעים ספורים בפתיחתה היא מבהירה מהי מטרתה של מיפ, מה מיוחד ביהודים שהיא מנסה להציל, ולמה אישה ששמה לא שגור בפי כל ראויה לקבל סדרה משל עצמה. אודה שאני עדיין מנסה להבין למה הסיפור הזה ראוי לקבל שמונה שעות זמן מסך – סדרות טובות יש בשפע, אבל עולם הקולנוע עדיין זקוק לסרטים מוצלחים, ואת קורותיה של מיפ ומשפחת פרנק אפשר לדחוס לשעתיים וקצת בקלות. ובכל זאת, בינתיים מסתמן שהסדרה הזאת מעזה ומצליחה לעשות משהו שרוב סרטי השואה מפחדים לחשוב עליו: בידור.
מדובר בסדרה מותחת, מצחיקה, ומרגשת, שמזקקת דמויות אנושיות - בניגוד לשבלונות שעולות מהבריסטול שהמורה הדפיסה לקראת יום השואה. "אור קטן" מנציחה אירוע היסטורי חשוב, ואישה אחת שראוי לזכור את שמה כמו שאנחנו זוכרים את השם של הנערה שהיא ניסתה להציל. אבל חשוב מכל אלה – הסדרה הזאת מספרת סיפור, ועושה את זה ביעילות, בשכל ובהמון לב.