חמושים בניתוק, קונספירטיביות, יוהרה ועיסוק עצמי ברמות ששמורות בדרך כלל לנבחרי הציבור הישראלים, ארבעה חברים אולטרה-עשירים נפגשים לנופש לא מאוד חברי. זה קורה ב-Mountainhead, האחוזה של אחד מהם שמשקיפה מראש מגדל השן על פסגות ההרים המושלגות של יוטה, זו שמעניקה לסרט סאטירת המיליארדים החדש של HBO את השם "ראש ההר" שתורגם כאן דווקא ל"בודדים בפסגה". יש את המארח (ג'ייסון שוורצמן), את המרדן (ראמי יוסף), את הגוסס (סטיב קארל) ואת המפוקפק (קורי מייקל סמית'). בעצם, כל אחד מהארבעה מפוקפק במידת מה.
לא שצריך יותר משתי דקות בשביל להבין את זה, אבל "בודדים בפסגה" נכתב ובוים על ידי ג'סי ארמסטרונג - יוצר סאטירת המיליארדרים הגדולה מכולן, "יורשים". חוזרים לשתף איתו פעולה גם המפיק-במאי מארק מיילוד והמלחין ניקולס בריטל, בתפקיד שצופי הסדרה ההיא יודעים עד כמה הוא משמעותי. הבית הוא שוב HBO, זה שבזכותו "בודדים בפסגה" זמין לצפייה ב-HOT ,yes וסלקום TV, והעלילה מבטיחה אך כבר די שגרתית: ארבעת הגברים האמידים נפגשים לסוף שבוע כשברקע משבר עולמי וכלכלי חריף. אחד מהם הוא הבעלים של רשת חברתית מבוססת AI שמלבה אלימות מסביב לעולם כחלק מאותו כאוס, אחד אחר (בגילומו של יוסף המוסלמי) שומע את הפנטזיות שלו על כך ש"ברגע שאיזה ילד פלסטיני יראה איזה תוכן משוגע מילד ישראלי, הוא יגיד, 'היי... אוקיי'", כאילו זו הדרך להשיג שלום היום.
האקלים הנוכחי חשוב לציון במקרה של "בודדים בפסגה", ולא רק בגלל ההיבט הישראלי שלא באמת נוכח שם. סרטו של ארמסטרונג רושם הישג יוצא דופן במה שהאמריקאים מכנים Turnaround - "זמן הקרקע" שסרט מעביר מרגע שצולם ועד יציאתו לעולם. "בודדים בפסגה" אומנם צולם בלוקיישן אחד בלבד, אך הצילומים הללו נערכו בחודש מרץ האחרון, קרי שבועות בודדים שהוקדשו לעריכה והפצה. לכן כל דיאלוג שמעלה מחשבות על אילון מאסק ותפקידו בבית הלבן הוא לא צירוף מקרים ולא נבואה, אלא פשוט תגובה מתוסרטת שנוסחה ממש לא מזמן. פרודיות על מאסק אינן דבר חדש, כך גם סאטירות על עשירים. בשני המקרים, כידוע, "יורשים" הייתה חלוצה. ארמסטרונג הוא בין היוצרים הבודדים על פני הגלובוס שהרוויחו את הזכות להמשיך להתעסק בנושאים האלה, ולו בשביל הסיכוי שיצליחו להתעלות לגבהים של הפעם שעברה.
ומיותר לציין שזה לא המצב. מבלי להיכנס לספוילרים - ויש כאלה - על ההתפתחויות שקורות בתוך האחוזה במהלך אותו סוף שבוע, "בודדים בפסגה" הולך עד הקצה בשביל להסביר את המובן מאליו. הניתוק שמובא בו הוא אקסטרימי לחלוטין, עם המיליארדרים שעסוקים בסקי וביליארד מצד אחד, והמשברים הגלובליים הכנראה-מוגזמים שמתגברים מדי שעה מהצד השני. והמופרכות הזו, שהיא סיכון שלפעמים דווקא כדאי ליטול, לא מתגבשת בשום שלב לכדי אמירה חשובה, עמוקה או מקורית חלילה. גם הצופים לא מתוגמלים באיזשהו אופן במהלך הסרט, כי גיבורי "בודדים בפסגה" הם לא כאלה שמתפתח איתם איזשהו קשר: שיריבו, שיקרסו, שימותו, בכל מקרה אין את המטען הרגשי מימי "יורשים" שיהפוך את זה למסקרן. באחד הרגעים היפים בו, גיבורי "בודדים בפסגה" משווים למי יש יותר גדול באופן מילולי כמעט, כשכל אחד מהם כותב את הונו העצמי על החזה החשוף שלו. ארמסטרונג, שהפך במחי ארבע עונות לאחד האנשים הכי חשובים בתעשיית הטלוויזיה, עושה ב"בודדים בפסגה" את הגרסה הטלוויזיונית למחוות הרהבתניות האלה.