מי שולט היום במדינת ישראל? האם זהו ראש הממשלה הנבחר והשנוי במחלוקת? מנהיגי הקואליציה שמנצלים את חולשתו הפוליטית לצורכיהם? מפלגות דתיות שנהנות מעוצמה חסרת פרופורציה? שופטי בג"ץ? דיפ-סטייט שמאלני נסתר ומתוחכם שמושך בחוטים?
הנה תשובה אפשרית – לא מלאה, אך עם בסיס איתן במציאות: מי ששולטת במדינת ישראל היא סיירת מטכ"ל. עובדה – בוגריה ניצבים היום בראש ארבעה מהמוסדות החשובים ביותר: ראש השב"כ רונן בר וראש המוסד דוד ברנע, מחזור 83'; הרמטכ"ל הרצי הלוי, מחזור 85'; ומעל שלושתם – ראש הממשלה בנימין נתניהו, מחזור 67'. כולם מאותו הכפר-סירקין, מהמחנה הצבאי הסמוך לו שבו הוכשרו בעבר לוחמי היחידה שהיא ככל הנראה היחידה הכי מפורסמת בצה"ל.
זה אמנם ריכוז חריג של אנשים שמשרתים במקביל בתפקידים הבכירים ביותר בהנהגת המדינה, אבל הוא מגלם היטב את מה שהפכה סיירת מטכ"ל להיות עבור מדינת ישראל: פס ייצור של קודקודים. גם בחברה שבה שירות ביחידות עלית (לרבות סייבר) הוא מקדם קרייריסטי מקובל, סיירת מטכ"ל היא מקרה יוצא דופן, תא הכשרה פעיל ואפקטיבי של קברניטים. היא הנפיקה לציבור הישראלי לא פחות משלושה ראשי ממשלה (אהוד ברק, נתניהו ונפתלי בנט); ארבעה רמטכ"לים (ברק, שאול מופז, משה יעלון והלוי); ארבעה ראשי מוסד (דני יתום, שבתי שביט, תמיר פרדו וברנע); ושני ראשי שב"כ (אבי דיכטר ובר). יוצאיה השתלבו בכנסת (אבשלום וילן, מוטי יוגב, רם בן ברק), בממשלה (מתן וילנאי, עמר בר-לב, מתן כהנא), במטכ"ל (עמירם לוין, טל רוסו, אליעזר טולדנו), במערכת המשפט (שופט המחוזי מיכאל תמיר), בתקשורת (ינון מגל) ובעולם העסקים (עמרי פדן, מיקי פדרמן, אילן שילוח). הם פזורים לאורך ההיסטוריה הישראלית, לרוחב החברה ובראש מוסדותיה.
ברור, אם כן, שיש עניין בניסיון לפצח את מנגנון ההפעלה של "היחידה", כפי שהיא מכונה בפי אנשיה, ולהבין מה הופך אותה ליצואנית מצטיינת של מנהיגות מקומית. ניסיונות כאלו נעשו בעבר בעיקר בספרות (בין השאר ב"סיירת מטכ"ל" מאת משה זונדר ובשלושה ספרים שכתב יוצא היחידה אבנר שור, אחד מהם עם אבירם הלוי), בתחקירים עיתונאיים וטלוויזיוניים ובסרטים בודדים ("מבצע יונתן", "סבנה").
הניסיון האחרון הוא "סיירת מטכ"ל" – סדרת תעודה בארבעה פרקים של עמרי אסנהיים וגלעד טוקטלי, שעבדו יחד ב"עובדה" אך יצרו כעת עבור HOT8 ורשת 13. השניים מנסים לעמוד על סוד היחידה מתוך שיחות עם עשרות מבוגריה (בהם שלושת ראשי הממשלה לשעבר), התמקדות באירועי מפתח בתולדותיה וזיהוי תמות מרכזיות באתוס היחידתי: תעוזה (מוטו היחידה הוא "המעז מנצח"), תכנון מוקדם מדוקדק, גילוי תושייה תחת אש. גם מבלי שהדברים ייאמרו במפורש ניתן להבין מתוך כל אלו כיצד מחושלים בכור היחידה מנהיגים עתידיים, כאלו שמצוידים הן בתכונות ובכישורים הנדרשים כדי להוביל אנשים ולבצע משימות, הן בתחושת השליחות והן בשאפתנות.
מעמר בר-לב ועד יוני נתניהו
אבל גם מבלי לפענח את הדנ"א המטכ"ליסטי מדובר בצפייה מרתקת, ולא רק לחובבי אקשן צה"לי אפוף מסתורין וניים-דרופינג של פוליטיקאים וגנרלים (הביקורת נכתבה על סמך שלושת הפרקים הראשונים שנשלחו). הפרק הראשון מתאר בהרחבה את ההסתבכות בסוריה ב-1984 שבמהלכה נהרג ברק שרעבי – מידע שאושר לפרסום רק בשנה שעברה לאחר פליטת פה של עמר בר-לב בראיון רדיו. זו עלילת מתח שבאחד מרגעיה המכריעים מגיע הכוח הנמלט לצומת T. נדמה שהדילמה היא בין פנייה ימינה (חזרה מהירה ובטוחה לישראל והסתכנות בחשיפת המבצע) לשמאלה (שהייה בסוריה ועיכוב החילוץ); אולם הכוח – בהוראת בר-לב שנמצא בחדר הפיקוד – בוחר להמשיך ישר, לתוך השטח, ולהיטמע בחשכה.
זה רגע שמסמל במידה רבה את מהות היחידה – חשיבה מחוץ לקופסה ופעולה תחת עלטה – ומשקף את אופיה ואת ערכיה: ההכנה (הכרת השטח), היוזמה, הזהירות, קור הרוח, הנחישות וכיו"ב סופרלטיבים שמוצמדים (בצדק) למבצעי גבורה. עם זאת – ככל הנראה מתוך הכורח לשמור על מרבית פרטי המבצע חסויים – לא מובן עד תום מדוע האירוע נחשב לכישלון מהדהד בתולדות היחידה ומערך המבצעים המיוחדים בכלל, ומה חלקו של בר-לב בעניין (לפני שנה, בכתבה של שלום ירושלמי ב"זמן ישראל", קצינים לשעבר בסיירת מתחו ביקורת על תפקודו).
הפרק השני, לעומת זאת, הוא דרמה אנושית שהפעילות המבצעית משחקת בו תפקיד משני. הפרק מוקדש כמעט כולו לגיבור המיתולוגי ביותר של היחידה, ודווקא זה שלא הספיק להרחיק לכת אחריה: יוני נתניהו. אחיו הצעיר, שגדל בצילו, בצל המיתוס ובצל ההבטחה שנגדעה, הפך את יוני לשלוחה של אותו פולחן אישיות שמאפיין אותו עצמו. "סיירת מטכ"ל" לא מנפץ את המיתוס אך גם לא מעצים אותו. הוא משרטט את יוני לא כגיבור אפי אלא כגיבור טרגי; אדם מורכב ואפילו מיוסר, ועדיין – גיבור.
מצוקתו הנפשית של יוני, שהוזכרה בין השאר בספרו של זונדר ובמחקר מ-2021 שנערך באוניברסיטת בן גוריון ושנסמכה בעיקר על כתביו, טושטשה לרוב כדי לא לפגוע בדימוי ההרואי. ב"סיירת מטכ"ל" היא כבר מוזכרת במפורש מפי מכריו: זוגתו באותה תקופה ברוריה שקד אוקון, אחיו עידו, חברו-פקודו מוקי בצר. המצוקה הזו נשזרת במצוקת הסיירת שמלקקת פצעים אחרי אסון מעלות ובבדידות המובנית בתפקיד עתיר העוצמה והאחריות של מפקד היחידה (האיש "שמחזיק ביד אחת את החייל וביד שנייה את הרמטכ"ל", כפי שאומר שי אביטל; זה שנמצא "בין ראש הממשלה לבין אחרון הלוחמים", כדברי הלוי). על רקע זה, נפילתו של יוני לא נראית רק כתוצאה אפשרית של סיכון מבצעי אלא כסיום פואטי בלתי נמנע לטרגדיה.
לא רק חממת ההכשרה של החונטה הצבאית-פוליטית. מפגן שיא של כור ההיתוך הצה"לי
זו לא תקופה שנוטה חסד לגיבורי ישראל. במאבק הציבורי-פוליטי שמתנהל בשנים האחרונות, וביתר שאת בשבועות האחרונים, אין זכויות יתר; יש רק זיהוי פוליטי. איש לא זכאי למידה יתרה של כבוד רק משום שהוא סיכן את חייו עבור המדינה במבצע צבאי מדובר או בפעולה עלומה מעבר לגבול. מפקד הפצצת הכור בעיראק נגרס במלתעות הרשתות החברתיות, מפקד סיירת מטכ"ל סופג מטווח אפס את רסיסי הרוק של עבריין מורשע שלא שירת בצבא. אהוד ברק כסמל: החייל המעוטר במדינה הוא כבר שנים גם אחד האזרחים המבוזים בה.
זה לא עניין רע בהכרח. שירות צבאי, הרואי ככל שיהיה, לא צריך לשמש כתעודת חסינות מביקורת ולא כרישיון פעולה נטול הבחנה. אבל שירות כזה יכול ללמד, לכל הפחות, על ערכים מסוימים שראויים לכבוד ושלא תמיד ניתן למצוא בקרב המבקרים: אכפתיות, מסירות, נכונות להקריב את חייך למען אחרים.
"סיירת מטכ"ל" מבקשת להתרחק מהאקטואליה ולנבור בהיסטוריה, שלא לומר – בנוסטלגיה. אבל כשאתה מושיב מול המצלמה את נתניהו, ברק, בנט, יעלון, מופז, דיכטר, כהנא ובר-לב – אם להידרש רק לכמה מהמרואיינים שחצו את הקווים לא רק ללבנון ולמצרים אלא גם לכנסת – בלתי אפשרי לנתק את סיפור היחידה מאירועי השעה ולתהות איך אנשים שצמחו באותו בית גידול צה"לי והיו מחויבים זה לזה באחוות לוחמים הפכו להיות מהפנים הבולטות ביותר של הסכסוך הפנים-ישראלי. ברק מספר איך בתו הייתה יורדת בשבתות לדירת שכנו, יוני נתניהו, שלימים ייהרג לנגד עיניו של ראש המוסד לעתיד תמיר פרדו; כשהפעולה שמוביל מרחוק בר-לב בסוריה מסתבכת הוא נשען על תבונתו ועל קור רוחו של הלוחם דיכטר בשטח. אהבה מקודשת בדם הפכה ליריבות מוכתמת בדם רע. סיירת מטכ"ל נתפסת במידה רבה (ומוצדקת רק בחלקה) כאליטה, אבל במובן הזה ייתכן שהסיפור שלה ישראלי מכפי שנדמה.
בקונסטלציה אחרת ייתכן שסיירת מטכ"ל לא הייתה נתפסת (רק) כחממת ההכשרה של החונטה הצבאית-פוליטית אלא כמפגן שיא של כור ההיתוך הצה"לי, אוהל ענק שבו יכולים לישון זה לצד זה דיכטר, בן לניצולי שואה פולנים מאשקלון; ברק שרעבי, בן למשפחה תימנית מכפר הנגיד; יורם יצחקי, בן לעולים מעיראק; טובי שור, קיבוצניק שאחיו הבכור אבידע נהרג במבצע "אביב נעורים"; ובר-לב, בנו המיוחס של הרמטכ"ל לשעבר חיים בר לב. אוהל שבו מסתופפים אשכנזים ומזרחים, חילונים וציוניים-דתיים, תושבי פריפריה ובני אליטות. שבת אחים גם יחד בגרסתו הצה"לית המזוקקת, כחזונו של בן גוריון. בימים שבהם חלקים בחברה הישראלית מחפשים את המכנה המשותף שעדיין יכול לחבר ביניהם, "סיירת מטכ"ל" מציעה כזה. לרגע אפשר לדמיין שאנשים כמו נתניהו, ברק, בנט ויעלון עדיין נלחמים זה לצד זה ולא זה בזה, מאמינים באותן מטרות ומסתערים לאותו כיוון. היום זה נראה כמו מבצע שגדול אפילו על סיירת מטכ"ל.
"סיירת מטכ"ל", ימי ראשון, החל מה- 12.02 בשעה 21:15 ב- HOT8 וב- HOTVOD