הזיכיון "שליחות קטלנית", שתכלס היה תחילתה של הידידות המורכבת של בני האדם עם הבינה המלאכותית, הוא דוגמה נפלאה ומצערת בו זמנית לסדרת סרטים שהתחילה יפה, עלתה לדרגת יצירת מופת, נפלה מהקצה והתרסקה על הפרצוף. קשה להפריז באיכות ובחשיבות של שני הסרטים הראשונים בסדרה, שאותם יצר ג'יימס קמרון, אך עם השנים הופקו ליצירות המופת האלו המשכונים גרועים יותר וגרועים עוד יותר (ואפילו סדרת טלוויזיה כושלת), שקברו אותו ללא בושה והוציאו ממנו כל טיפת כבוד אחרונה שנותרה לו. לעזאזל, אפילו קמרון בעצמו לא הצליח להציל אותה עם "שליחות קטלנית: גורל אפל".
בין סייבורגים רצחניים, לינדה המילטון האדירה, אדוארד פרלונג החתיך והשרירים של ארנולד שוורצנגר, "שליחות קטלנית" שאל שאלות פילוסופיות עמוקות על האדם, הטכנולוגיה ומה שביניהם, ועסק בתמות שנגעו לגורל, ואם ניתן לשנות אותו, על אף שהכל מכתוב. כל אלו, לצד האפקטים הפרקטיים והממוחשבים ששרדו את מבחן הזמן, הפכו את שני הסרטים הראשונים (מומלץ להתעלם מכל השאר) לאייקוניים ולמעיין עשיר של קאצ'פרייזים משובחים.
כאמור, עד כתיבת שורות אלו לא הופקה שום יצירה חדשה בפרנצ'ייז שתחזיר לו את הסומק ללחיים, אך סדרת האנימה החדשה "שליחות קטלנית: ההתחלה" ("Terminator Zero"), שזמינה כעת בנטפליקס, מנסה לעשות את זה, ולראשונה בפורמט חדש ומפתיע עבור המותג. פרט טריוויה: הסדרה עלתה לאוויר ב-29 לאוגוסט. מעריצי הסרטים יזהו כי מדובר בתאריך של יום הדין, שבו סקיינט, מערכת הבינה המלאכותית, החלה את המתקפה האטומית שלה על האנושות.
עלילת "שליחות קטלנית: ההתחלה" מתרחשת ביפן, ואנחנו פוגשים את הדמויות רגע לפני יום הדין, בשנת 1997. במקום שרה/ג'ון קונור יש את מלקולם לי, מדען גאון שפיתח את קוקורו (בקולה של רוזריו דוסון), מערכת בינה מלאכותית ומתחרה לסקיינט, מערכת הבינה המלאכותית מייד אין אמריקה. וכמו שרה קונור, גם מלקולם חולם על שואה אטומית שתכלה את האנושות. במקביל לנסיונותיו לעצור את סקיינט מלגמור את כולנו, נשלחים אל ההווה שני לוחמים: האחד, מתנקש רובוטי AKA הטרמינייטור (בקולו של טימותי אוליפנט) שמבקש לחסל את לי ולמנוע ממנו להשלים את עבודתו; השנייה, איקו, חיילת בצבא המורדים שנשלחת להגן על לי ועל ילדיו מאותו מתנקש.
באופן מפתיע, "שליחות קטלנית: ההתחלה" היא טייק מרענן למותג הדועך. הרעיון לקחת את הסיפור המוכר והכה אמריקאי אל הצד השני של הגלובוס מוכיח את עצמו כמוצלח למדי, עם יציאות מונפשות נחמדות ופריימים צבעוניים. העיצוב האומנותי טוב, ומבחינה סגנונית אין כאן שום טענה כלפי היוצרים. זו אנימה בכל קו ובכל כתם של צבע, וחובבי הז'אנר יתחברו לסדרה בקלות. מי שדמויות פעורות עיניים, מלודרמטיות ומוגזמות הן לא כוס הסאקה שלו, מוטב שיעבור הלאה.
בירידה לרזולוציות עמוקות יותר, ברמה התמטית-דרמטית, ההשפעות היפניות על התוכן ניכרות דרך עולמן הפנימי של הדמויות, בעוד שמערכות היחסים ביניהן אינן מטופלות כראוי מבחינה תסריטאית. כיוון שהפרק הראשון זורק את הצופה היישר לתוך התרחשות פרה-אפוקליפטית, אין זמן להתעסקות בפרטים הקטנים שבאמצעותם בונים סדרה, והמסגרת הכללית קצת עקומה. הכל קורה לאט ומהר בו זמנית, ולפעמים נדמה שהדמויות פועלות באופן רנדומלי לחלוטין. מי הטיפש שמנסה לבעוט בסייבורג קטלני?
בין השאר, ג'יימס קמרון שאל בסרטיו מה יעשה אדם אם גורלו יהיה בידיו - ואם טכנולוגיה היא זו שמגדירה את חיינו. כיאה ליפנים, הסדרה לוקחת את השאלות הללו אל מחוזות פילוסופיים עמוקים יותר. בניסיון לענות עליהן, מלקולם וקוקורו מקיימים לאורך הסדרה דו שיח עמוס בתובנות, שמרגיש לפעמים מנופח מחשיבות עצמית עד כדי התשה.
ברמת הוויז'ואל, "שליחות קטלנית: ההתחלה" מספקת את ליטרת הבשר עם אלימות גרפית סבירה ולא מוגזמת, וסצנות אקשן חביבות עם פסקול דרמטי שלא ממש תואם לאווירה. המרחב האנימטיבי הוא מגרש משחקים שמאפשר ליוצרים להתפרע בו, אבל יש כאן איפוק מסוים, מה שמשאיר את הסדרה בגבולות המד"ב פינת האימה הקלה, שלא גולשת ל-Gore מיותר.
"שליחות קטלנית: ההתחלה" היא בהחלט לא סדרה מושלמת, אבל למרבה הפלא היא גם לא נוראה, ועושה חסד וכבוד למותג שנמצא על הקרשים לא מעט זמן. היא אולי לא הסנונית הראשונה שמבשרת על בוא הרנסנס של הזיכיון, אבל היא כן מוכיחה שאם יש רצון ואם יש יכולת, אז אפשר למצוא את הדרך. ועכשיו במטותא, נא להביא את הרצון הזה - וגם את היכולת - לפורמט קולנועי שיוכיח למעריצים שיש עוד טיפה של אנרגיה ביחידת הכוח של הסייבורג החצי גמור הזה.