לפי קצת יותר משנה נתפסה "אויבים" עם המכנסיים למטה. שבועות ספורים אחרי 7 באוקטובר לא הייתה מתאימה מסדרת הדוקו של כאן 11 על המאיימים שבמנהיגי מדינות וצבאות ערב, אבל כל מה שהיה לה להציע זה אויבים בדרגת רלוונטיות של ח'אמנאי ומטה. לא סינוואר, לא דף, לא הנייה. עכשיו יש עונה חדשה, רביעית במספר, וההיצע הצפוי שלה נע בין המוגבל לז"ל: שני מנהיגים הם היסטוריה (עימאד מורנייה וקאסם סולימאני), שניים אחרים הספיקו לפגוש את הבורא מאז העונה הקודמת (יחיא סינוואר ומוחמד דף) והחמישי (אבו מאזן) כבר מפגיש את "אויבים" עם הגדרה די נדיבה של הז'אנר.

יוצרי "אויבים" ירון ניסקי ודני ליבר בחרו מטבע הדברים לפתוח את העונה עם הפרק של סינוואר, זה שכבר היה צריך לעלות לפני איזו עונה או שתיים. אבל מאז פרוץ המלחמה היו יותר כתבות פרופיל על האיש בתקשורת הישראלית מאשר תמונות עדכניות שלו - ולכן המרחב שבו אפשר לחדש לא מצומצם, אלא איננו. כשיש כל כך הרבה פרופילים, כל כך הרבה ניסיונות להבין אותו, במקום לקבל דמות שירדנו לסוף דעתה קיבלנו עוד מיתוס. לראיה, ומבלי לזלזל לרגע בפשעיו של גדול החלאות: מי שצפה בשחרורי החטופים האחרונים יכול היה לראות שאת רוב הפוסטרים התדמיתיים של חמאס מקשטים בעיקר מוחמד דף או מרואן עיסא. סינוואר פחות.

סינוואר הספיק לסיים מחזור תקשורתי שלם תוך זמן שיא - מבריאתו הסופית של המיתוס בשבת השחורה ועד תמונת הגופה ההיא, שלטוב ולרע לא יוצאת מהראש - כך שעד שהגיע לשלב הפרק ב"אויבים" יש בו רק הישגים דוקומנטריים, ולא תגליות עיתונאיות משמעותיות. שוב הרומן שכתב בכלא, שוב ההבנה שהבטן הרכה של הישראלים היא אירועי חטיפה, שוב המודיעין הגלוי שהונח לעיני כל ומעט מדי אנשים השכילו להקדיש לו את תשומת הלב הראויה. שוב כל מיני "לא חשבתי שאספר את זה", שוב הפספוס ההיסטורי של מבצע "מכת ברק", שוב הפתק של "סיכון מחושב". 

רק שאם כבר ממחזרים, לפחות יש בפרק פתיחת העונה של "אויבים" שני בונוסים: אחד לראש ואחד ללב. זה של הראש הוא רונן מנליס חביב האולפנים, לשעבר דובר צה"ל וקמ"ן אוגדת עזה, מהמרואיינים הביטחוניים המצטיינים (ויש בודדים כאלה) שבתקשורת הישראלית. השני, של הלב, הוא רונן ארד - לשעבר קצין המודיעין של שב"ס. על הנייר עוד מרואיין מהסוג שנולד בשביל הרהב נטול ההצדקה של משתתפי "אויבים", בפועל איש שחושף רק עכשיו את אחד מהסיפורים המשוגעים ביותר של המלחמה. ארד הוא תושב העוטף, מי שסינוואר איים עליו באופן אישי לפני ששוחרר מהכלא בעסקת שליט. שליחיו לא הגיעו לבית של ארד ב-7 באוקטובר, אבל כן רצחו את בנו בנובה. אז איך אפשר לצפות שרשע כזה לא יהפוך למיתוס אחר כך.