באביב 2023 הגיעה לסיומה הסדרה "גברת מייזל המופלאה", מבית היוצר של איימי שרמן-פלדינו ודניאל פלדינו, אחרי חמש עונות. כמעט שנתיים עברו מאז, ועכשיו הזוג פלדינו (שאחראי, כידוע, גם על "בנות גילמור") משיק סדרה חדשה - וגם היא מבקרת מאחורי הקלעים של עולם התרבות: בעוד ש"גברת מייזל המופלאה" סיפרה את סיפורה של סטנדאפיסטית צעירה, Étoile החדשה מתרחשת - כפי שאפשר להבין גם משמה - בעולם הבלט. "אטואל" הוא תואר שמוענק לרקדנים הבכירים ביותר בלהקת הבלט של האופרה של פריז, והשם העברי הרשמי של הסדרה הוא בכלל "כוכבת", לפי המשמעות המילולית של המילה הצרפתית, אבל מן הסתם המשמעות המקצועית אובדת בתרגום.
"אטואל", שזמינה לצפייה באמזון פריים, היא דרמה קומית שעוקבת אחר הרקדנים ואחר צוותי הניהול של שתי להקות בלט בעלות שם עולמי - האחת ניו יורקית, השנייה פריזאית - בעת קריטית במיוחד. הסדרה נפתחת בהצגתו של קרייסס כללי: הקהל פחות מושקע בבלט משהיה פעם, הביקורות לא מדהימות, הכסף לא נכנס, ובכירים משתי הלהקות מתכנסים במטרה למצוא פתרון לבעיה הזו. הפתרון שהם מגיעים אליו אינו מובן מאליו: הם מחליטים להחליף טאלנטים (כלומר, רקדנים מניו יורק יעברו באופן זמני ללהקה הפריזאית, ולהפך), במטרה להחיות את המופעים ולהציל את האומנות שהיא בשבילם אוויר לנשימה.
"לא אכפת לי אם אני עושה משהו שנתפס כמגוחך": כוכבת "אטואל" בריאיון ל-mako
בהתאם, הסדרה עוקבת אחר ההשפעה של השינויים האלה על החיים האישיים והמקצועיים של הנפשות הפועלות. קודם כל ישנם המנהלים: ג'ק מקמילן (של הלהקה הניו יורקית) וג'נביב לאבין (של הלהקה הפריזאית), בגילומם של לוק קירבי ושרלוט גינסבורג בהתאמה. לאורך הפרקים של "אטואל", ג'ק וג'נביב מג'נגלים בין משברים מקצועיים שלא מפסיקים להופיע, תוך שהם חווים קשיים גם בחייהם האישיים - היא עם אחותה, הוא עם הוריו - וכן מציתים מחדש את הרומן שלהם.
במקביל מוצגים ב"אטואל" גם סיפוריהם של הטאלנטים: למשל הרקדנית המוערכת שאיין (לו דה לאז'), בחורה אינטליגנטית וקפריזית שמועברת מפריז לניו יורק ועושה לכל האמריקאים את המוות - אבל גם מתחברת עם הבת של המנקה, שחולמת להיות בלרינה. רקדנית אחרת, מישי שמה, היא צרפתייה שהחלה את דרכה בלהקה הפריזאית, סולקה ממנה, עברה לניו יורק - והוחזרה כעת שוב לפריז, שם היא מתמודדת פעם נוספת עם הייחוס המשפחתי שמעיק עליה. ישנו גם הכוריאוגרף המוכשר טוביאס, שמועבר מניו יורק לפריז ומתקשה להתרגל למצב החדש, וכן יוצר קשר מוזר עם אחד הרקדנים.
מי שצפה ב"גברת מייזל המופלאה" היה מזהה ש"אטואל" היא יצירה של הזוג פלדינו גם אם הוא לא היה יודע את זה מראש. שכן, הסגנון המובהק של היוצרים נוכח בכל אספקט גם בסדרה החדשה: הסטים המרהיבים, הסצנות מרובות המשתתפים, תנועות המצלמה המפותלות, הדיאלוגים הדחוסים והקופצניים. התזמור המושלם הזה של כל האלמנטים יחד הוא החותם האומנותי של השניים, אבל בעוד שב"גברת מייזל" הסגנון תמך בעלילה והעצים אותה, ב"אטואל" אין לו את מה לשרת. הקליפה בהחלט מרשימה, אבל כשמקלפים אותה מגלים שאין הרבה תוכן.
העניין הוא כזה: "גברת מייזל" הייתה סדרה מוצלחת בגלל האיזון שהיא יצרה בין המראה החיצוני המלאכותי וחסר-הפגמים, לבין הפגיעות הגולמית והסערה הפנימית (וזה נכון גם לגבי "גברת מייזל" הסדרה, וגם לגבי גברת מייזל הדמות באופן ספציפי). ב"אטואל", לעומת זאת, הפן הרגשי לוקה בחסר. הכשל הזה נחשף כבר בפרק הראשון, שאורכו כשעה, ולמרות זאת הוא לא מספק הצצה משמעותית לנפשה של אף אחת מהדמויות. זה בפני עצמו בעייתי, כי כדי שצופה פוטנציאלי ירצה להמשיך לצפות הוא צריך להרגיש שאכפת לו, שהוא חש אמפתיה לפחות כלפי דמות אחת. אבל "אטואל" לא מספקת תשובה לשאלה הכי חשובה - "למה שיהיה לנו אכפת?" - ובעצם לא מספקת סיבה אמיתית להמשיך לצפות בה.
כי על פניו, הסדרה פורשת סיפור לכאורה מפואר ולכאורה מפתה (עולם הבלט הוא בהחלט לא נושא משעמם להתעכב עליו), וזה סיפור שמורכב מהרבה גורמים - אבל שום דבר לא נוגע, שום דבר לא דוקר. וככה זה ממשיך גם בפרקים הבאים (שמונה בסך הכל): הם ארוכים מאוד, ואיכשהו לא מגיעים לליבה, לבפנוכו. זמן יקר מתבזבז על עלילות צד מיותרות ולא מספיק מבדרות כמו "טוביאס לא נרדם בגלל העכבר שמתנחל בדירה שלו", בעוד שהירידה לעומק נזנחת. הדמויות לא מפותחות מספיק, וזה מרגיש ככה גם כי כולן מתבטאות באותה הצורה. הדמויות שכותבים הזוג פלדינו תמיד מדברות מהר מהרגיל, בעלות יכולות שליפה ואלתור מרשימות מאוד, ומשתמשות בהרבה יותר שנינויות מהאדם הממוצע - אבל ב"אטואל" כל זה נלקח צעד אחד רחוק מדי. האחידות הסגנונית הזו גורמת לכך שהגבול בין דמות לדמות מיטשטש, עד שכולן נהיות כמו גוש אחד.
ואולי הבעיה היא של"אטואל" אין דמות ראשית מובהקת. כמובן, לא כל סדרה צריכה אחת כזו - אין שום דבר פסול בסדרות אנסמבל - אבל במקרה של הסדרה המסוימת הזו, היעדר הדמות הראשית רק מדגיש את היעדרו של הגרעין הסיפורי. במילים אחרות, לא ברור למה דווקא הנושא הזה נבחר, למה דווקא האנשים האלה הם המעניינים, מהי נקודת ההתחלה של המסע ומהו היעד הרצוי. "אטואל" אומנם לא משעממת - יש בה מספיק אקשן ומספיק שחקנים טובים בשביל לייצר עניין שטחי - אבל מכאן ועד להגדרתה כסדרה טובה הדרך ארוכה.