עונות מסוימות של "משחקי הכס" זכורות רק בזכות הפרק התשיעי שלהן. בכל עונה מחדש - עד שבאו שתי האחרונות ושיבשו גם את זה - היה ברור שיש שמונה פרקים וחצי של בילדאפ בטמפרטורות משתנות, ושאז הפרק התשיעי ייחתם עם מגה-אירוע סופר-מופרע שיהפוך את הקערה על פיה לפני סוף העונה. "בית הדרקון", סדרת ההמשך הראשונה של "משחקי הכס" שמתרחשת 200 שנה לפניה, שמרה על אותו תו תקן בסיבוב הבכורה שלה. והנה העונה השנייה יוצאת לדרך, וכבר עכשיו אפשר להבטיח: בפרק התשיעי שלה לא תהיה שום דרמה.
הסיבה לכך היא טכנית לגמרי - לא תהיה דרמה בפרק התשיעי, כי בכלל לא יהיה אחד. ברשת HBO נקטו בצניעות לא לגמרי אופיינית עם העונה השנייה של "בית הדרקון", ויחתמו אותה אחרי שמונה פרקים בלבד. ובין אם הסיבות לכך הן הפקתיות או יצירתיות, עדיין קשה שלא לפרשן את המשמעות של המהלך: "בית הדרקון" היא לא סתם ספין-אוף של "משחקי הכס", אלא סדרה קטנה ומכונסת הרבה יותר ממנה. כזו שהולכת לעומק במקום להתפזר לרוחב. התקציב הוא אותו תקציב, הדרקונים הם אותם דרקונים (ואפילו משודרגים), הבאזז לא רחוק מאותו באזז. אומנם מעריצים רבים של המקור הגיבו לה באופן פושר למדי, אבל היא עדיין עושה את ההשתדלות המקסימלית כדי לעמוד בציפיות הבלתי נגמרות שלהם. ועדיין מצליחה.
במצב הזה, הפתיח של "בית הדרקון" מתגלה כסוג של חפץ מעבר. לעונה הראשונה לא היו יותר מדי מיקומים לדלג ביניהם, אבל היא בכל זאת ריחפה מעל חומות ואליריה שהולכות ומתמלאות בדם. בעונה השנייה, שפרק הבכורה שלה זמין מעתה ב-yes ,HOT וסלקום TV, הקו המקשר הזה נקטע. אל דאגה, נעימת הפתיחה שהלחין רמין ג'וואדי עדיין כאן - היוצרים הם בכל זאת בני אדם - רק שמעכשיו אין מפות תלת ממדיות אלא דגל שהולך ומתהווה לנגד עינינו ומוכיח שכולנו רקמה אנושית, ודרקונית, אחת.
כמו כל יצירה ישראלית מהעת האחרונה והקרובה, רצה הגורל וגם ל"בית הדרקון" יש עונת מלחמה. זו לא באמת חוכמה בסדרה שכל מהותה היא להיות סדרת מלחמה - אבל הפעם המלחמה הגדולה היא באמת כפסע מלפרוץ, אחרי סיבוב בכורה שמיפה באופן ברור את הצדדים שישתתפו בה: השחורים, בהנהגת היורשת החוקית של כס הברזל ראינירה טארגאריין (אמה ד'ארסי), והירוקים עם החברה שהפכה לנמסיס אליסנט הייטאוור (אוליביה קוק) והילד זין שנולד לה. ולמרות שמרענן לראות סדרה מהז'אנר הזה שמונהגת דווקא על ידי נשים צעירות, ארבעת הפרקים הראשונים שנשלחו מראש לביקורת מבהירים ש"בית הדרקון" לא הפכה למופת של פמיניזם. בסוף, הנשים שבמוקד מוצגות כמי שנגררו למלחמה הזאת רק בגלל הגברים שנדחפו לקבינטים שלהן.
די ברור באיזה אופן "בית הדרקון" של 2024 תתפרש בישראל של 2024. הפרק הראשון נפתח בווינטרפל הנשכחת, עם איזה נובאדי משושלת סטארק ששוב מנדנד לנו על זה שהחורף מגיע. זו תזכורת לכך שבזמן שבווסטרוז רבים על שימור והגדלת כוחו של השלטון בדרכים מפוקפקות - או אם תרצו, על הרפורמה - יש איום קיומי שמאיים לחצות את החומה בכל רגע. ולא שמישהו שאי פעם צפה ב"משחקי הכס" עוד זקוק לאזהרת טריגר, אבל כן: האלימות והאכזריות ה-7 באוקטוברית כאן על מלא, ונותנת חתיכת בוקס בבטן כבר בסיומה של הבכורה.
ומה לגבי ההמשך? מבלי להיכנס לנבכי העלילה - גם כי אסור וגם כי מי לעזאזל מצליח לעקוב אחרי כל חתיכה ממנה - אין שום סיבה לצעוק שהמלך הוא עירום, אך ברגעים מסוימים ניכר שבא לו להתפשט קצת. כי בדיוק כמו אחותה הגדולה, רק עם הרבה יותר עיניים צקצקניות שמתבוננות עליה, "בית הדרקון" יכולה ומעוניינת להעביר את הצופים מסע ייסורים מפרך עד לרגעי ה"וואו" שלה. אז תהיו בטוחים, ה"וואו" הזה בדרך, והוא מתגמל ומפתיע. עד אז אפילו דאגו לסיים כל פרק עם איזשהו קרשנדו דרמטי מוצלח. הבשורה הזאת לא מפצה על המהמורות השונות ש"בית הדרקון" ממשיכה לחזור אליהן, אבל היא גם לא תמנע מכל העולם ושבע הממלכות לדבר עליה.