זו סדרה על בובנאי שהילד שלו נעלם, ובכיכובו של בנדיקט קמברבאץ'. בכנות, קשה לחשוב על תיאור פחות מושך לסדרה. קודם כל, בובנאי זה... איך נאמר, לא המקצוע הכי סקסי ומסקרן בעולם. שנית, ילדים נעלמים זה מדכא, ושלישית - בנדיקט קמברבאץ'. נכון, הוא אחד מהשחקנים המדהימים ביותר שם בחוץ, כריזמטי ו-ורסטילי בצורה יוצאת דופן. אחד מהשחקנים הגדולים ביותר של דורו. אבל יש בנוכחות שלו משהו כל כך מעצבן, וקשה לשים את האצבע על הסיבה לכך. אולי כי הוא תמיד מגלם דמויות בלתי נסבלות, יהירות ומלאות בעצמן. וגם נדמה לי שלא ראיתי אף דמות שלו מחייכת חיוך אמיתי, מעולם, אפילו לא פעם אחת. ואלוהים, כמה שזה מעייף.
לכן, תארו לעצמכם את רמת ההפתעה כשמגלים ש"אריק" ("Eric"), המיני-סדרה החדשה שעלתה בסוף השבוע לנטפליקס, היא לגמרי טלוויזיה מוצלחת. קשוחה ומדכאת ברובה, כן, אבל קשה לצפות למשהו אחר מסדרה שמספרת על הורים שהילד שלהם נעדר. ובכל זאת, זוהי מיני-סדרה שמצליחה להוציא מששת פרקיה את המיטב.
הגיבור של "אריק" הוא הבובנאי וינסנט אנדרסון (קמברבאץ'), אומן בובות ואיש טלוויזיה שיצר את הסדרה "Good Day Sunshine", תוכנית ילדים אה-לה "רחוב סומסום" שרצה כבר שנים ארוכות ונחשבת להצלחה גדולה, אבל נמצאת כרגע עמוק בבוץ של בעיות תקציביות. בנוסף לכך, וינסנט הוא גם איש שיכור, מכור ובלתי נסבל, בגדול. בנו הוא אדגר, ילד מוכשר, חולמני ומתבודד שאוהב לצייר וסובל ממתח מתמיד בין אביו ואמו קאסי (גבי הופמן, "טרנספרנט"). בוקר בהיר אחד, אחרי עוד לילה של ריבים קולניים בין הוריו, הוא מחליט ללכת לבד לבית הספר שנמצא כמה בלוקים ספורים מביתו - ונעלם.
בזמן שהוא מנסה לעשות כל שביכולתו כדי למצוא את אדגר, וינסנט גם צריך להתמודד עם שיט מהעבר (וההווה) שלו. בינתיים, ההורים מחפשים בכל פינה, מחלקים עלונים, אפילו מציעים פרס כספי - אך אין קול ואין עונה מאדגר. בשיא הייאוש, וינסנט האומלל מגיע למסקנה שהדרך היחידה למצוא את בנו היא לבנות בובה כחולה וענקית בשם אֵריק, ומשכנע את עצמו שהיא זו שתגרום לאדגר למצוא את הדרך הביתה. ואז הוא מתחיל לדמיין את הבובה הזו עוקבת אחריו ברחובות ניו יורק, ומבין שהיא גם היחידה שתעזור לו.
אך הסיפור על וינסנט וקאסי שמחפשים את בנם אדגר הוא רק הסיפור הראשון של "אריק". סיפור התעלומה על היעלמותו של אדגר הוא פיסה אחת מתוך פאזל גדול יותר, שהוא תמונה מפורטת, מטרידה וקשוחה של קהילות השוליים של ניו יורק של שנות ה-80. ההומלסים, השחורים, ההומואים, הפושעים, העניים והמרודים והמדוכאים.
דמותו של אריק, הבובה, היא משל לכל הפחדים, הייאוש והכאב - של וינסנט ושל כולנו. "אריק", הסדרה, היא דיוקן מבעית של הסיוט הגדול ביותר של הורה: ילד נעדר. זו המפלצת מתחת למיטה שנדמית פתאום בשר ודם, היא הפחדים והחרדות, היא הייאוש והשנאה, היא תיבת הפנדורה עם כל החוליים הרעים שיש בתוכה. אבל בקצה של תיבת פנדורה הסתתרה התקווה, וכך גם ב"אריק". בשום רגע בה, ולא משנה כמה רע המצב, קאסי ו-וינסנט לא מאבדים תקווה לראות את ילדם פעם נוספת. ונכון, הם מאבדים את דעתם, אבל הם גם מוצאים אותה מחדש.
"אריק" עוסקת בנושאים לא פשוטים, אבל הם קשים לצפייה ולעיכול על אחת כמה וכמה בצל המציאות הכואבת שלנו, שבה 125 אנשים יצאו מהבית בוקר בהיר אחד, או הוצאו ממנו באלימות, ועדיין לא חזרו אליו. "אריק" נותנת לכולנו להבין קצת יותר מה זה אומר לאבד ילד, מה זה אומר שהאדם הקרוב אליך ביותר לא נמצא איתך ואין לך שום דרך להגיע אליו. איזה חוסר אונים, איזה כאב בלתי נתפס. והסדרה של היוצרת המוכשרת אבי מורגן ("אשת הברזל") היא ממש לא סדרה של האפי-האפי-ג'וי-ג'וי. מעטים בה רגעי הנחמה. אבל היא כן תעלומה נוסטלגית ואפלה, בנויה כהלכה שמצליחה להיות אניגמטית, מסקרנת וסוחפת לכל אורכה.