"המטרה: מינכן", סדרת המתח הישראלית-גרמנית החדשה, אינה סדרה גרועה; השחקנים ברובם מבצעים בה את עבודתם נאמנה, יש לה ערך אקטואלי, והיא אפילו מצליחה לנסח איזו אמירה חיונית על הסכסוך הישראלי פלסטיני. זה גם משהו. אבל הבעיה שלה הגדולה ביותר של "המטרה: מינכן" בסיסית במיוחד – מדובר בסדרת מתח שלא מתחה אותי.
הסדרה נפתחת כך: 50 שנים אחרי הטבח במשלחת הישראלית באולימפיאדת מינכן, מתוכנן להיערך באותה מינכן משחק ידידות בין קבוצת כדורגל גרמנית לקבוצת כדורגל ישראלית ובדיונית בשם חלוצי תל אביב. ואז מגיע אורן (יוסף סוויד). אורן הוא אנליסט בסניף של המוסד במינכן, והוא מגלה בדארקנט סרטון שנראה כמו איום מפורש ואמין לפיגוע טרור רצחני במהלך המשחקים. כדי לנסות למנוע מהאסון להכות בשנית, אורן מצוות לסוכנת ביון גרמניה (ממוצא לבנוני) בשם מרים, אישה עם גישה נטולת שטויות שלא בוחלת באמצעים כדי להשיג את מה שהיא צריכה מהמקורות שלה. השניים לא מסתדרים טוב במיוחד, אבל שניהם מוכווני מטרה, ומהרגע בו קבוצת הכדורגל הישראלית נוחתת על אדמת גרמניה, המשימה - מניעת עוד טרגדיה לאומית-ספורטיבית על אדמת מינכן - נהיית קשה יותר ויותר. זה מה שיש לסדרה להציע, ובכנות, זה לא הרבה.
"המטרה: מינכן" היא לא הסדרה היחידה שעולה השבוע ב-HOT ועוסקת, באופן כזה או אחר, בטבח הספורטאים במינכן: השנייה היא הדוקו-דרמה של HOT8 , "מינכן 72", שעובדת יותר טוב כשיעור היסטוריה ופחות כסדרת דרמה. עדיין, נראה שהיצירה הקולנועית הכי מעניינת שנוצרה על הנושא היא עדיין "מינכן" שביים סטיבן ספילברג לפני 17 שנים. גם הסרט ההוא לא חף ממגרעות, אבל הוא עדיין דוגמה עוצרת נשימה לעשייה קולנועית מופתית שמספרת סיפור היסטורי שראוי להנצחה. אגב, ספילברג השכיל לגייס בזמנו לסרטו כמה איי-ליסטים ישראלים ונתן לחלקם תפקידי מפתח שווים במיוחד (גילה אלמגור בסצנה יפהפייה כאם הגיבור, איילת זורר כאשתו). למעשה, היו איי-ליסטים ישראלים שקיבלו בסרט הזה תפקיד של ניצבים - אבל בזכות זה אנחנו חיים כעת בעולם שבו יהודה לוי ואסי כהן יכולים לומר שהם הופיעו בסרט של ספילברג, ועל חסדים כאלה עלינו להודות.
ואם לחזור לענייננו: יש סדרות שצפייה אדישה ואגבית בהן היא רק מתבקשת - ראו ערך קומדיות רומנטיות קלילות כמו "אמילי בפריז" - אבל "המטרה: מינכן" ממש לא נראית כמו סדרה שמצפה מאיתנו להגיב אליה באדישות. המוזיקה קצבית והיסטרית, המצלמה רועדת כשהדמות בלחץ, אבל ישבתי מול המסך ולא הצלחתי להתעניין במה שקורה בה. האירוע שלקראתו הסדרה בונה פשוט לא נראה קריטי מספיק: הרמז הממשי והיחיד לאיום על משחק הידידות הזה פשוט לא מייצר מספיק עניין. לא באמת הורגשה איזו עננה מאיימת מעל ראשן של הדמויות – נראה היה שהן פשוט עושות את העבודה שלהן. וזה לא שהדינמיקה בין אותן הדמויות היא מסקרנת, מצחיקה או מרגשת מספיק כדי שאפשר יהיה להסתפק בה, בהיעדר האקשן והמתח. הדמויות פשוט שם. לרובנו, ככל הנראה, יש מה לעשות היום, והסיכוי שבאחד הפרקים עוד יהיה פיצוץ אמיתי פשוט לא שווה את השעתיים הראשונות של הסדרה, שלא קורה בהן הרבה.
השחקנים באמת עושים מה שהם יכולים – יוסף סוויד יוצא מגבולות הטייפקאסט הקבוע שלו, מזכיר לנו איזה גיבור הוא יכול להיות ועל הדרך משוויץ בגרמנית מצוחצחת; רומי אבולעפיה שם, ובאמת שתמיד משמח לראות את רומי אבולעפיה; יגאל נאור מרשים וסמכותי; סיינב סלאח, בתפקיד הסוכנת הגרמניה החשודה-אך-מרשימה, אמנם לא כריזמטית במיוחד - אבל מצליחה לברוא דמות מעניינת ומורכבת. בשני הפרקים הראשונים, מי שבלטו לטובה הם דוב'לה גליקמן ויבגניה דודינה. גליקמן הוא היחיד שהצליח לגרום לי לדאוג, בכנות, לשלום הדמות שלו. דודינה היא שחקנית שיכולה, גם בדקה וחצי של זמן מסך, לרגש אותי. שזה חשוב מאוד, כי אין הרבה רגש ב"המטרה: מינכן".
אז מה כן יש? כאמור, לא יותר מדי: בשני הפרקים הראשונים יש סצנת מכות אחת לא מעניינת במיוחד, ועוד סצנה אחת שיכולה לטרגר את מי שהפגנות אנטי-ישראליות הן אירוע קשה לצפייה עבורו. יש משהו לא אפוי ב"המטרה מינכן": המרכיבים שם, הכסף (כך נראה) גם, ואין ספק שבאו כמה וכמה חבר'ה מוכשרים לתחזק את האירוע. ובכל זאת, התוצאה מרגישה מזורזת, והיא לא שווה את הזמן שלכם.