אחרי שרשמה בשנים האחרונות מספר הצלחות עם סדרות אנימציה מצוינות למבוגרים, כדוגמת "דמו של זאוס" ו"קסטלווניה", בחודש שעבר נטפליקס חזרה לז'אנר עם "הסמוראית כחולת העין" ("Blue Eye Samurai"). הסדרה מגוללת - תיראו מופתעים - את סיפורה של סמוראית תכולת עיניים שמנסה להסתיר את מגדרה, בעולם שבו החפצת נשים היא שורשית כמו המבטא שבו מדברים תושביו. היא מתרחשת ביפן של המאה ה-17, בזמן שלטון השוגונות: זוהי תקופה נהדרת להיות גבר יפני ממעמד גבוה. לבנים לא הורשו להיכנס למדינה, ילדים מעורבים נחשבו למצורעים והנשים היפניות היו רכוש שנמכר לטובת המשך ביסוס מעמדה של המשפחה, הגדלת הונה, הגדלת כוחה או כל התשובות נכונות.
גיבורת הסדרה, מיזו, היא בת תערובת שנולדה לאחד מארבעה גברים לבנים שנמצאים ביפן בסתר. לאחר שעיניה התכולות חשפו אותה, ביתה נשרף ביחד עם אמה. מיזו נשבעה להרוג את כל ארבעת הגברים הלבנים, שאחד מהם הוא אביה והאחראי למותה של אמה, ובמהלך שמונת הפרקים אנו עדים לקשיים שהיא חוותה כילדה וכאישה בוגרת בעקבות מוצאה - כמו גם לסיבות להסתרה של מגדרה ולאימונים הסיזיפיים שאותם עברה כדי שתוכל לממש את נקמתה.
"הסמוראית כחולת העין" היא סדרה שמצליחה בו בזמן להיות גם דומה להמון דברים אחרים שראינו עשרות פעמים וגם חדשה ורעננה וייחודית. מי שפחות בקיא בז'אנר ולא יכיר רפרנסים רלוונטיים יותר לסדרות אנימה וסרטי סמוראים יפניים, יראה בה קצת מ"להרוג את ביל", קצת מ"מולאן", קצת מ"אלאדין" ועוד כל מיני פלאשבקים לסרטי מסע, סרטי התבגרות וסרטי "אני הולך להפוך ללוחם הכי חזק בעולם ועומד לעשות זאת בעזרת סיקוונס אימונים עם מוזיקה קצבית ברקע". לצד אנימציה לא פחות ממרהיבה, מדובר באחת הסדרות המהנות והמרגשות של השנה.
עם זאת, אפילו בסדרת אנימציה על סמוראים אי אפשר שלא להתעצבן קצת על חוסר האמינות של המכשולים הפיזיים שהגיבורה מצליחה לעבור. כמות הפעמים שבהן מיזו נדקרה, נזרקה, הוטחה, נפלה מגובה ואז הפגינה כוח על-אנושי, בזמן שהיא סוחבת על גבה דמות מחוסרת הכרה, עלולה לגרום לגירוד. בייחוד מאחר שהסצנות הללו מוצגות לצד הפורטרט האנושי הכה אמין שהסדרה מציירת לנו, של כאב, בגידה, נטישה ושברון לב שהופכים ליצר של נקמה. בסופו של דבר היצר הזה מטשטש את כל הרגשות שלגיבורה קשה מדי להרגיש, כי הם כולם מחוברים לזיכרונות כאובים כל כך. אבל אם מצליחים להרגיע את הצד היקה הזה, גם הסצנות המופרכות מהנות ומותחות. וזה עוד סימן לסדרה שעשויה היטב.
אחד הסממנים לייחודיותה של הסדרה הוא שהיא מצליחה להרגיש מודרנית, על אף שהיא עוקבת אחר קונבנציות סיפוריות מבוססות של ז'אנר סרטי הסמוראים הוותיק ומתרחשת לפני כ-400 שנים. המוזיקה המערבית בת ימינו, ועבודת האנימציה המרשימה והשפה שהדמויות משתמשות בה הופכות את הסדרה עצמה לבת תערובת מסוג כלשהו. גם הרמיזות לסיפור אהבה שנרקם על אש קטנה מאוד לאורך העונה בין מיזו לטייגן עוזרות ל"הסמוראית" להרגיש מוכרת יותר.
בכלל, המתח בין המסורתי למודרני רץ ב-DNA של הסדרה כולה, עם עלילות ראשיות ומשניות על התעוררות המאבק הנשי בחברה שמדכאת אותן ומצמצמת אותו לכדי רכוש, על מלחמה בין העולם המערבי המודרני דאז לבין העולם הישן וניסיונות לשבור את שלטון השוגונות המסורתי, שבשלב הזה משל ביפן במשך מאות שנים. כל הדמויות עסוקות בניסיון נואש להשתחרר מהכבלים שכובלים אותן ולקבל שליטה מחודשת על חייהן. רק מיזו, הגיבורה שלנו, קיבלה מזמן את מקומה כדחויה חברתית - ונתנה לרצון שלה לנקמה להשתלט על חייה באופן מוחלט. היא לא מחפשת שליטה על חייה, היא מתמסרת לכבלים שלה ונותנת להם להוביל אותה בדרך עקובה מדם אל עבר מוות בטוח. אלא אם היא תצליח לראות דברים אחרים בעצמה ובעולם שבו היא חיה, שיאפשרו לה להרחיב מעט את שאיפותיה.
בעידן שבו אנחנו חיים, כשתמורות חברתיות ומהפכות תרבותיות מתרחשות אחת לכמה שנים, קשה לייצר מהפכות שזקוקות למאות שנים כדי להתרחש. קשה להבין את המשקל החונק של הציפיות החברתיות והנזק שהמשקל הזה עושה לנפש של כל מי שמעורב בו - אפילו לפריבילגים של התקופה. ולצד עלילה מושחזת ודיאלוגים מוקפדים, "הסמוראית כחולת העין" מצליחה להעביר קצת מתחושת המחנק הזאת ולהדהד אותה לחיינו.