זה קורה בפרק השני בעונה החדשה של "העידן המוזהב" (The Gilded Age): דמות אחת אומרת לאחרת "תפסיקי להיות תיאטרלית". סליחה? אם מישהו - בעיקר מישהי - בדרמה התקופתית של HBO יפסיק להיות תיאטרלי, בשביל מה היא בכלל נוצרה? וזו, למען האמת, שאלה שעולה לא מעט במהלך הצפייה בסדרת הכמעט-קאלט שיוצר "אחוזת דאונטון" ג'וליאן פלוז שוב מביא לאמריקה. עוד לא ברור איך רשת HBO הגדולה, זו של הדרקונים והפסלונים ושבחי המבקרים, חשבה שמה שהעולם צריך זה מנוי שנתי לתיאטרון סבוני כל כך.
זוהי העונה השלישית של "העידן המוזהב" - שמונה פרקים בשידור שבועי ב-HOT ,yes וסלקום TV, כולם נמסרו מראש לביקורת - והיא נפתחת עם קפיצת זמן קטנה. האחיות איידה (סינתיה ניקסון) ואגנס (כריסטין ברנסקי) שוב גרות ביחד, ברת'ה (קארי קון, שמעתה ועד עולם תיקרא "כוכבת 'הלוטוס הלבן'") שוב מטפסת במעלה הסולם החברתי ואחד המשרתים עדיין עובד על שעון שמרגיש כמו בדיחה שיצאה משליטה. אגב בדיחות שיצאו משליטה, למקרה ש"העידן המוזהב" עוד לא התפקעה מרוב שחקני אופי העונה יצטרפו אליה עוד כמה: מריט וויבר ("ניתוק"), ביל קאמפ ("יום אפס"), פלישיה רשאד ("משפחת קוסבי"), דילן בייקר ("האישה הטובה") וגם אנדראה מרטין בתפקיד מדיום שלכאורה מתקשרת עם המתים. אי אפשר להמציא שטויות כמו שלה.
אם בעונה הראשונה "העידן המוזהב" התמקדה במיקום הדמויות משני צדדיו של רחוב ניו יורקי במאה ה-19, ובעונה השנייה הפוקוס היה על הנושא האמיתי לגמרי שהוא "אופרה" - נדמה שבסיבוב השלישי המכנה המשותף של מרבית קווי העלילה המרכזיים הוא העיסוק ברומנטיקה ואנטי-רומנטיקה. דמות אחת מתאלמנת, אחרת מתגרשת, אחת מתארסת ואחרת מתאהבת. מעבר לזה אלו אותם סיפורים עם אותן תמות ואותן סיסמאות, כששוב קו העלילה השחור הוא הדבר הכי קרוב לראוי פה. באמצעותו הסדרה מקפידה להזכיר שאף אחת מהדמויות שלה לא מושלמת: גם הצעיר העשיר שנחמד לנחותים ממנו פתאום בולם אותם, גם המשרתת החביבה מתגלה כגזענית לא קטנה. וזה בסדר שאף אחד לא מושלם ב"העידן המוזהב", כי היא בחיים לא תהיה קרובה לזה בעצמה. ככה זה כששופכים עלייך הון תועפות, אבל בלב שלך את עדיין אופרת סבון די פשוטה.